סדר פסח: ממתי תסביך הרדיפה ושנאת הזר?

שוב הערב, כבכל שנה, תדולל שמחת הפסח בחיזוק תסביך הרדיפה ("בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" ) ושנאת הזר של היהדות המתוסבכת ("שפוך חמתך על הגויים שלא ידעוך וגו'").

אלה מנטרות הפועלות לשטיפת המוח על פיה, אין העולם עוסק אלא בקשירת קשרים לחסל את העם היהודי. הרי בשביל זה הוא קיים, אלא מה.

רחוק אני מלהתכחש לשואה ולפרעות מהן סבל העם היהודי בגלות. לזכרם, נקבע במדינת ישראל יום השואה, וקבעו חז"ל ימי תענית, המרכזים (בייחוד ט' באב) אסונות שונים.

האם אין זה מספיק? האם לא יכול יהודי במדינת ישראל לשמוח שמחה שלמה על חג החירות והיווסדות עמו?

בין שני הקטעים האמורים ("בכל דור ודור עומדים עלינו" ו"שפוך חמתך"), "שפוך חמתך" (תהילים ע"ט) הוא הבולט במהלך הסדר. הסצנה הדרמטית בה הוא נאמר, לאחר מילוי הכוס של אליהו ופתיחת הדלת לכניסתו, מקנים לו אווירה של ברקים ורעמים באירופה של ימי הביניים, גם כשהערב ים תיכוני, אביבי ונעים.

על כן בחרתי להתמקד בו הפעם.

האם תמיד הופיע הפסוק לפני ההלל? ואם לא – מי הוסיפו? מתי? מדוע?

הנוסח הסמכותי הראשון של סדר פסח הוא במשנה, סדר מועד, מסכת פסחים, פרק י'. הקרבה בין הסדר מהמאה ה-2 למניינם, המסכם מסורות שהתפתחו בתקופת בית שני, לזה המצוי בהגדות ימינו, ניכרת. המבנה הבסיסי של הסדר –ארבע כוסות יין- ומוטיבים מרכזים בו –ארבעת הקושיות, פסח, מצה ומרור ותכנים אחרים- מצויים בו.

לפסוק דנן , "שפוך חמתך" (בימינו בין הכוס השלישית לרביעית) אין זכר. הנה נוסח המשנה (פסחים, י: ז):

"מזגו לו כוס שלישי, בירך על מזונו; רביעי, גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר. בין הכוסות האלו–אם רצה לשתות, ישתה; בין שלישי לרביעי, לא ישתה."

ככל הנראה, לא חשו בתקופת בית שני צורך לפנות לקב"ה בבקשות נקם בגויים בחג הפסח.

ההנחה הבאה, אם כן, היא שהפסוק נוסף לסדר בתקופת התלמוד, המשתרעת לאורך כחמש מאות שנה, מחתימת המשנה ועד סוף תקופת הסבוראים (במאה ה-7).

בדיקת הגמרא, מסכת פסחים פרק י' דף קי"ז עמוד ב' ואילך, לא מעלה דבר על אותו פסוק. בדיונה במשנה פסחים י:ז (בגמרא: פסחים קיח:א) היא פותחת בשאלה: "מהי ברכת השיר", והסוגיה הולכת ומתפתחת כדרכו של התלמוד אך כאמור, אין בקשות נקם.

הבדיקה הבאה, על פי הסדר הכרונולוגי, היא בהגדות מתקופת הגאונים ואילך. מגבלות הזמן מחייבות אותי לוותר על חקירה אישית ולהסתמך על שני עדים: הרב עדין שטיינזלץ, שבביאורו להגדה של פסח (עמ' 75) מעיר "שלא נמצא מנהג זה בהגדות העתיקות (של הרב עמרם גאון והרמב"ם)". אף פרופ' אביגדור שנאן סבור כי "מכל מקום, זוהי תוספת להגדה וזמנה מימי הביניים, ואין היא קודמת ככל הנראה למאה האחת-עשרה. קרוב לוודאי שיסודה בתקופת מסעי הצלב והפרעות שבאו בעקבותיהם. אותם דורות למודי סבל חשו שאין בהענשת פרעה ההיסטורי במכות מצרים משום נחמה מספקת, וקריאה פרצה מפיהם שיבוא האלוהים וישפוך חמתו על הגויים שבימיהם שלהם, האוכלים את יעקב ומחריבים את נווהו."

פרט נוסף שמביא פרופ' שנאן במאמר האמור, הוא הסבר מתקבל על הדעת למנהג פתיחת הדלת לאליהו הנביא. אלה דבריו:

"הדעה המובאת בידי כמה פרשנים, שפתיחת הדלת בשעת אמירת "שפוך חמתך" באה לוודא שאין שום מלשין העומד ומצותת לדברים, כדי ללכת ולהודיע על היהודים לשלטונות, היא דעה סבירה – אפילו אם אי אפשר להוכיחה מבחינה היסטורית. הקשר בין חג הפסח לעלילות בכלל, ולעלילות דם בפרט, הוא דבר ידוע וכאוב, ובוודאי צריך היה להישמר בעת אמירתן של קללות כה בוטות וחריפות."

בחזרה ל-"שפוך חמתך": גם אם ניתן להבין את טעם הוספת הפסוק מדברי פרופ' שנאן, כנראה לא כל הקהילות השלימו עמו. בהגדת וורמס מהמאה ה-16, למשל, אנו רואים שהפסוק שונה לפיוט הנפלא הבא, שהוא כמו תשליל של תהילים ע"ט:

"שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך קוראים, על חסדים שהם עושים עם זרע יעקב, ומגינים עלי עמך ישראל מפני אוכליהם. יזכו לראות בטובת בחירך ולשמוח בשמחת גוייך." (מובא על ידי טובה אילן)

בימינו, הזרמים אליהם משתייך רוב היהודים הדתיים בעולם, קרי הזרם הרפורמי והזרם הקונסרבטיבי, נתנו דעתם לדבר.

בהגדה של התנועה ליהדות מתקדמת (רפורמית) "על הכוס החמישית, כוסו של אליהו הנביא, נאמרים קטעים אלטרנטיביים ממקורות ישראל במקום "שפוך חמתך" המדבר על נקמת ה' לגויים. כאן באה לידי ביטוי תפיסת התנועה את העמים האחרים לא כנחותים ולא כאויבים אלא כשותפים לחיי היצירה בעולם כולו. " (מקור: חינוך לפלורליזם).

ואילו בהגדה של התנועה המסורתית (קונסרבטיבית), תנועה המתאפיינת בחיפוש משכיל ומחושב מאוד אחר שביל הזהב בין שמירה על המסורת לבין התאמתה להווה, "הפסוק 'שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך' מופיע בסוף ההגדה, לאחר הפיוטים, ולא במקום הבולט, שניתן לו בהגדה המסורתית." (מקור: כנ"ל).

הגדילה לעשות בעניין הגדת הפסח היהדות החילונית ההומניסטית. היא שונה מן הקודמות שהזכרתי ומהזרם האורתודוקסי שלא הזכרתי (שהרי עמדתו ידועה: ממשיך הוא לבקש מהבורא לנקום בגויים תוך שהוא בודה בלבו מסעות צלב ופרעות).

היהדות החילונית שצמחה בעיקר בקיבוצים, לא התעקשה על נוסח אחיד לכל קהילותיה אך ביקשה, באופן עקבי עם גישתה הציונות, להשתית את ההגדה לא על מקורות גלותיים אלא ארצישראליים. התנ"ך, המשנה והשירה העברית החדשה הופכים למקורות העיקרים של תכני ההגדה. בנוסח משנת 1994, למשל, הכוס הרביעית מלווה בשירת הללויה, "די דיינו", "שחקי שחקי על חלומות" מאת טשרניחובסקי ו"הגדי מן ההגדה" של נתן אלטרמן. ברור כי אין ל"שפוך חמתך" מקום בהגדה שלה.

בכך סיימתי אני להכין את עצמי לסדר הפסח שיהיה הערב. השאלה הזאת: "ממתי הפסוק הזה" הטרידה אותי שנים. עכשיו אני יודע. גם את/ה.

והשאלה הבאה היא: האם נוסיף הערב לבדוק שאין מלשינים מאחורי דלת הבית התל-אביבי, הירושלמי או בכל מקום אחר במדינת ישראל, ואז שוב נבקש מהקב"ה לשפוך חמתו על גויים וננציח בכך את שנאת הזר בנפשנו, או שמא, נשנה גישה ונוסח ונשמח שמחה מלאה בחג החירות?

פורסם בקטגוריה חגים יהודים, יהדות, פסח | 9 תגובות

היי חברה של עצמך

(לפני)

הרבה בנות אומרות שהן בודדות, אפילו כששותף לצידן. הסיבה לכך היא שהן עדיין לא חברות של עצמן. כשאת חברה של עצמך ומסוגלת להיות מי שאת, אי אפשר כבר להיות בודדה.

היי חברה של עצמך. הקדישי זמן לשים לב מי את. קבלי את כל החלקים שלך. הפסיקי לשפוט ולדחות מה שהולך בפנים.

הישארי רגועה והסתכלי פנימה. שימי לב לנשימה והבחיני במה שמתרחש. תני לו להיות. קבלי אותו וחזרי לנשימה. הביני, נשימה אחר נשימה, שמאחורי כל הרעש, את מושלמת כפי שאת.

האם תוכלי לבחור להיות האני הטבעי הזה בקשרים שלך? האם תוכלי לבחור בקשרים עם אלה הרוצים ומעריכים אותך כפי שאת?

Kate Knight, Zen Blossoms

* סידרת המאמרים הקצרים "זן ואומנות ההתאהבות" הינה תרגום מאמר באנגלית מאת ד"ר ברנדה שושנה.

פורסם בקטגוריה אהבה, זן | 5 תגובות

6,000 קוראים – דיוקנו של בלוג מצליח

מה הפך את אורסאי לבלוג עם ששת אלפים קוראים (ובעליה מתמדת) ואת מחברו לבלוגר שמתפרנס אך ורק מפעילות זו? במלוא לבלוג שלוש שנים, הרנן קסיארי מגלה את סודותיו.

לאחר שהבלוגוספרה עסקה בשאלה "למה לכתוב בלוג" (אטאלנטה, אטמן, אתון, טל, נתי, עידית, קלינמן, שין, שירה, שרון, ועוד הרבה מעולים אך מניין יספיק הפעם), שאלה שכמובן לא מיצינו ולא נראה לי שהייתה למישהו ציפייה כזאת, אני חש בצורך לנוע הלאה. לא כי אין טעם בשאלה – יש, והיא עשויה להוביל לגילוים מרחיקי לכת בנוגע ליצירת לשון ומבנה דעה, ובמישור אחר, לגבי החברה שלנו – אלא כי במקרה של רוב העונים, כתיבת בלוג היא עובדה, קודמת לסיבות והסברים ולא תלויה בהם. ישנו איזה שהוא רצון בסיסי שדוחף אותנו לכך.

מה שהתחיל להעסיק אותי הן השאלות על ה"מה" ועל ה"איך".

ללא ספק, אף התשובות לאלה, כמו לשאלה הראשונה, תלויות אדם ומטרות.

< מעניין אותי כרגע פחות את דעתי שלי, אלא דעתם של אלה שהתהלכו בדרך הזו, עיבדו דברים והסיקו מסקנות מניסיונם.

אחד כזה הוא הבלוגר הארגנטיני הרנן קסיארי, שכבר הזכרתי בבלוג זה. מה שמייחד אותו הוא הצלחתו: נכון להיום, הוא מתפרנס רק מכתיבת בלוגים. לא מפרסום (הוא אינו מציג פרסומות בבלוגים), אלא מהתפתחויות שנבעו מהפופולאריות לה הוא זכה, כמו הבאה לדפוס של אחת הבלוגונובלות שלו וכתיבת בלוג לסדרה בטלביזיה הספרדית.

סיבה נוספת להתמקד בו היא הזדמנות שמזדמנת. במלוא שלוש שנים לבלוג אורסאי, קסיארי כתב עליו רשומה המפרטת הרבה מאוד פרטים שיש בהם כדי ללמוד, כך נדמה לי, לא מעט.

ברצוני לחלוק רשומה זאת איתכם (לכן תרגמתי אותה):

שלוש שנים אחרי

לוובלוג שלי קוראים אורסאי. אני יכול לומר עליו שאין בו אייקונים או ציורים, שאינו נוהג לכלול קישורים לבלוגים אחרים או דפים שמעניינים אותי, שאין לו תפריט ניווט משמאל או מימין, שלא מציג פרסומות, שאין בו שעון המראה את השעה במדינה בה אני מתגורר, שאין לו רשומות יומיות, קצרות ואינפורמטיביות, גם לא וידאו של יוטוב או צילומי נוף או של נשים ערומות או לבושות. הוובלוג שלי הוא לבן עם אותיות שחורות. והיום הוא בן שלוש.

בוובלוג שלי, שקוראים לו אורסאי, לרשומות הכרונולוגיות לא קוראים פוסטים אלא טקסטים, ועוסקות לרוב בג'נר הסיפור, הריאיון או התיאטרון הקצר. יצירות אלו תמיד ארוכות: כ-1800 מילים בממוצע. לפיסקה הראשונה יש תמיד 8 שורות במדויק והיא מסכמת את העלילה או את הרוח הכללית של מה שימשיך.

מטרתן העיקרית של הרשומות באורסאי היא להלך על הגבול בין המציאות לפיקציה, מבלי שייבדל, במבט ראשון, איכן מתחילה הראשונה ומסתיימת השנייה. לספר, אמר פיגליה, זה כמו לשחק פוקר: כל הסוד הוא להיראות שקרן כשאומרים את האמת. דווקא האמת והשקר הם עמודי התווך הנרטיביים של אורסאי, ולפעמים הצדקתו בדיעבד.

כמחבר יחיד של הבלוג –ולכן כמי שמכיר טוב מכולם את מרקמו- אני יכול לומר שאף פעם לא כתבתי דבר, אפילו לא פעם אחת, מבלי להשקיע לפני-כן לפחות יום שלם בהרהורים שקטים. לפעמים הרבה יותר מזה, אך אף פעם לא פחות. מעולם לא פתחתי מסמך וורד בלי לדעת, בפרטי פרטים, מה שרציתי לומר באורסאי.

הרהורים אין פירושם התכנסות אל תוך עצמי, כנזיר המדמיין הסיפור בראשו, אלא שהיה של לפחות 24 שעות בבדיקת הרעיון. היש בו חידושים ברורים? האם יהיה באמת מהנה להשקיע את הזמן בחיבורו? האם יש להיפותזה שלי עניין אוניברסאלי או רק אזורי? האם זאת לא תיאוריה אינטלקטואלית מדי או אינפנטילית מדי? האם יש מספיק בדיחות טובות שילוו את מסלול העלילה? האם זאת לא אבן שאין לה הופכין מלבדי?

על אף שהוא נראה מגוון, ניתן לסכם את הקו הארגומנטאלי של אורסאי בארבעה נושאים שחוזרים על עצמם: הבת שלי, השינויים האבסורדים בחברה המודרנית, הצביעות ביחסים הבין-אישיים והגזמת הגעגועים לתקופה קודמת או למקום רחוק. אין אלא אלה בכל אחד מהסיפורים. ואין אלא אותן ארבע אובססיות בראשי.

לאורסאי, נכון להיום, מאה ותשעים טקסטים, ביחס של חמישה לחודש. תדירות העדכון היא של טקסט כל תשעה ימים. ההפסקה המרבית בין שני טקסטים היתה ביוני 2006 (שלושים יום) והמזערית לאחר-מכן, ארבעים ושלוש שעות (בתחילת פברואר השנה).

הטקסטים של אורסאי מתפרסמים בכמה כתבי עט. היוקרתיים ביותר הם NewsWeek,La Mujer de Mi Vida (אשת חיי), El Malpensante (החושב הזדוני), First y Brando. הצנוע ביותר הוא La Nave (הספינה), דו-ירחון שמוציא לאור צ'ירי בלוחן (הערת המתרגם: צ'ירי – Chiri – הוא חבר ילדות של קסיארי, לוחן – Luján – היא שכונה פריפרית בבואנוס איירס). בכל המקרים, הטקסטים מוצגים באופן בלעדי באינטרנט במשך שבוע שלם לפני שהם מודפסים על נייר . באורסאי לא פורסמה מעולם פיסקה שהופיעה קודם לכן במקום אחר, פיזי או וירטואלי.

קוראי אורסאי מגיעים מארגנטינה, ספרד ושאר העולם באחוזים זהים: 33% לכל איזור. מקסיקו, ארצות הברית, אורוגואי, צ'ילה וונזואלה הן המלוות הראשיות (במונחי התקבלות) של מדינות מולדתי ומגוריי. קהל הקוראים של אורסאי מונה היום ששת אלפים והגידול הוא של 8% לחודש – לפני שנה הייתם ארבעת אלפים ובשנה הבאה תהיו עשרת אלפים.

מנגנון קליטת הקוראים היעיל ביותר באורסאי הוא כלי שבלוגים לא נוהגים להשתמש בו: הכפתור "שלח לחבר" שיש מתחת לכל טקסט. שירות זה מניב, מדי חודש, חמישים נרשמים חדשים להתראות במייל או לרססים, בעקבות ההמלצות האישיות של מבקרים בתדירות. מאז שתכנתי את השירות, בשנה שעברה, הקוראים המליצו על מאמרים אחד עשרה אלף פעם. הטקסט שנשלח לחבר יותר פעמים הוא España, decí alpiste.

אורסאי החל להתפרסם ב-27 לפברואר 2004. בחודשים הראשונים הטקסטים היו קצרים יותר, סדירים ובלי מחשבת תחילה. למאמר היו בממוצע פחות מאלף מילה והייתי יכול לכתוב אותו בישיבה אחת על המחשב, בלי שימת לב יתרה. למעשה, בחודשים מרץ ואפריל בשנה הראשונה כתבתי שלושים ושניים מאמרים – אותו מספר שבשנת 2006.

הטקסט של אורסאי שזכה לדירוג הגבוה ביותר על ידי הקוראים הוא הצדיקים, אבל זה שנקרא יותר פעמים הוא גיל המדינות, המקיף את העולם כfwd-, תחת השם העולם על פי קסיארי (שם שכמובן לא אני נתתי לו), בשינוים, הרחבות וגיוונים שהוסיף העט האלמוני והעממי.

התגובות לכל אחד מהטקסטים באורסאיי בדרך כלל רבות – בהשוואה לחציון של בלוג- ומספרן מגיע, נכון להיום, לעשרים ושלוש אלף. כינויים של חמשת הקוראים המגיבים ביותר הם מלאך אפור, ג'ינג'ר, הציצי, שדונת והרומו. כולם נכחו ביום הראשון של אורסאי ולטוב המזל, הם כאן גם היום, שלוש שנים אחרי. אני לא מכיר אישית אף אחד מהם.

הקורא הממוצע באורסאי הוא בן 29, אישה, בעל מקצוע וגר בעיר עם יותר ממיליון תושבים. אורסאי הוא אחד הבלוגים היחידים שנכתב על ידי גבר ורוב קוראיו הם נשים (65%) ולא גברים (35%). תכונה נוספת יוצאת דופן היא שאין התאמה בין מרבית קוראי אורסאי לבין מולדת המחבר: רק 42% הם ארגנטינים המתגוררים במדינה או מחוצה לה. היתר – זרים מספרד ואמריקה לטינית.

בין הבלוגים הפופולאריים שכתבתי, אורסאי הוא הפחות מוצלח, וזה שהופיע פחות פעמים בעיתונות. לבלוגונובלות על עקרת בית, על נסיכה ועל מגיד עתידות היו תמיד יותר הדהוד וקהל. יותר תגובות, יותר קוראים קבועים ובאופן עקיף, יותר הכנסות כלכליות. בתי לא אוכלת תודות לאורסאיי, אלא בזכות שטויות אחרות שאני כותב.

עיצובו של אורסאי (או העדרו) מתיימר להוכיח שבאינטרנט אפשר למשוך את תשומת לב הקהל בלי צרימות ומעשי ליצנות, רק במילים מחוברות המהוות פסקאות שביחד בונות רעיונות. זהו עיצוב עצמאי המבוסס על לא אף אחד, ולקח לי להגיע אליו יותר משנתיים, לאחר שניסיתי גרסאות פחות מינימאליסטיות.

אני לא כותב כאן בשביל אף אחד, או כי יש קוראים, או על מנת שיבואו יותר. אני שם כאן מה שמתחשק לי, מתי שבא לי, ואף פעם לא השתעממתי מזה. אעשה את זה שוב אחר הרשומה הזאת, ולאחר-מכן, ואמשיך לעשות את זה גם אם יום אחד אמצא את עצמי בלי קהל, מדבר לבד, כחולה נפש או שיכור.

היום מלאים לאורסאי שלוש שנים ובא לי לדבר עליו, דבר שאני לא נוהג לעשות כאן. לרומם ולשבח אותו. לומר מי הוא וכמה הוא חשוב לי. להחמיא לו קצת. כי אני אוהב לדעת שהוא קיים, וכי עושה לי טוב לכתוב לפעמים, בלילות, על דפיו הלבנים, עם האותיות השחורות שלי, את תולדות חיינו המשותפים.

פורסם בקטגוריה בילוג, בלוגוספרה | 15 תגובות

מקלדת נבוטה

איך אתה מנקה את המקלדת שלך? אם אתה כמוני, עובר מלמעלה פעם בחודש עם מטלית על הקלידים, צפונה לך הפתעה לפסח. על מחשב נישא זה לא יעבוד. החריצים בין הקלידים, והמרווח תחתיהם, קטנים מדי. אבל אם יש לך מחשב שולחני, כזה שהמסך שלו תופס חצי שלחן והמקלדת על מדף נשלף, אתה עשוי לגלות שכל מה שעשית על המקלדת במשך החורף יניב פירות באביב. הכול.

אכלת וופלים? נחיל נמלים פעיל והערני תבאר החמץ בלילות ניסן, כמשפחה מזרחית מסורה.

פרצת בבכי מר בצ'אט על שוודית שבחיים לא תפגוש? פסלוני אשת לוט יבקיעו מבין האותיות.

חידדת עפרונות? נשורת דבוקה היטב תספק משטחי סיבית לדלתות ארונות המטבח.

סייבר סקס? תזהר, המקלדת שלך עלולה להיות בהריון.

אני משתדל לא לעשות שטויות על המקלדת אבל על ההרגל לגלגל סיגריה פה ושם לא מוותר. אלא מה, ממש, אבל ממש, לא ציפיתי שהמקלדת שלי תיראה כגן קולומביאני פורח בבוקר אביב מאושר. כך זה היה בשנה שעברה. האם ישוב הנס הפסח?

פורסם בקטגוריה בילוג, פסח | 7 תגובות

לתת מתנות

(לפני)

נתינה וקבלה הן המהות בכל קשר. כשאנחנו מאהובות, זאת לא בעיה. אנו נותנות באופן חופשי ושמחות בכל מה שמוצע לנו בחזרה. כדי להיפתח להתאהב, חשוב לאמץ הלך רוח זה – תתחילי לתת באופן חופשי.

אלו מתנות את נותנת בקשרים שלך?

קחי כמה רגעים ותבדקי גם מה את מצפה לקבל.

תחשבי על משהו חדש לתת למישהו. תני לו. תעשי את זה כל יום. כל פעם תני משהו אחר. זה לא צריך להיות דבר מיוחד או יקר, מספיק שיוסיף ליום שלו או שלה.

תחזרי על זה עם אנשים שונים. בשקט, בלי תרועות, ובלי לצפות לקבל תמורה.

תעשי אותו הדבר עם עצמך. קחי רגע כדי לברר איזו מתנה את רוצה לקבל באותו יום (זה יכול להיות דבר פשוט – טיול בפארק, שפתון חדש, לבלות זמן עם אדם חשוב לך). תני לעצמך מתנה מדי יום. זהו תרגיל פשוט – אך עוצמתי מאוד.

אם תפעלי כך בקשרים שלך, לא יאחרו לבוא שינויים לטובה. ותזכרי: כשאת נותנת, אל תצפי לשום דבר בתמורה (אפילו לא לחיוך או לתודה). תני על מנת לתת, ללא ציפיות, ללא דרישות.

כשאת חייה כך, מתוך פתיחות ונדיבות, באופן טבעי מתחילות להגיע אלייך כל מיני מתנות.

תמונה: Dothy, Le Bouquet de Fleurs

(המשך)

פורסם בקטגוריה אהבה, זן | 8 תגובות

אימפרסיוניזם בעדשה של טל שביט

שבת בצהריים. מחשבות חשובות – כך נדמה לי, בשעה שטופת שמש חורפית, ירושלמית, הרת אביב – בנוגע לבילוג, ואני יוצא לשיטוט קצר.

ובשיטוט אני מוצא לא פחות מזה, בבלוג של טל שביט.

מילים משתתקות, מתפוגגות בכהותן. נשארות התמונות.

פורסם בקטגוריה אומנות, צילום | 2 תגובות

אבל הבלוגים יישארו

למה בלוג? זאת שאלה שמתגלגלת בשכונה בתקופה האחרונה (ושתחזור, אני מניח, שוב ושוב), אליה נדרשתי על ידי נתי וטל .

נראה לי שיש להבדיל בין בלוגים יעודים – כאלה שמשרתים מטרה מוגדרת מבחינת הכותב, כגון חשיפה מקצועית ברשת, קידום מוצרים, שירותים, ארגונים, רעיונות פוליטיים או חברתיים, יצירת רווחיםציפייה ליצירת רווחים מפרסום וכדומה – לבין בלוגים אישיים.

לגבי הראשונים שאלת ה"למה" פתורה – אם כי כמובן נשארות הרבה מאוד שאלות "איך".

האחרונים, בהם עסקינן דומני, מהווים תופעה מתמיהה, שהרי לא מדובר רק בילדים ונוער אלא באנשים בוגרים. למרבה הבידוח, התופעה מעסיקה בייחוד את הכותבים עצמם (נתקלתי בשאלה גם בבלוגוספרה הספרדית), אך לא אתפלא אם יוודע לי שחוקרים אותה באופן רציני.

אני מבין על פי התשובות שקראתי שהשאלה מכוונת למניעים אישיים ולא כלליים. יש לי מה לומר על האחרונים ואולי פעם ארחיב. אך היום לא אכזב ואספר על מניעיי האישיים, אם כי אוסיף אחד שעשוי לגעת ברוב הכותבים.

נתחיל בכך שאני גרפומן. יש לי רומן ארוך עם יומנים, לרבות ריבים, שריפת שנים של כתיבה בחצות ליל חורף ביער, ותשובה בהכנעה אליהם. יש לי אהבה וחיבור גדולים לספרות ולכתיבה בכלל, ומלבד סיפורי מגירה ערכתי ספרים של פרופסורים באוניברסיטה כשהייתי סטודנט, הייתי כתב בעיתון, עורך ירחונים של האוניברסיטה העברית והסוכנות היהודית, תרגמתי ספרות יפה (עמוס קינן – הדרך לעין חרוד) ועוד אין ספור חומרים חינוכיים, עסקיים וטכניים.

אבל בספרדית.

עברית הייתה לשפת היום-יום, אך המשכתי לחשוב, להרגיש ולכתוב בספרדית.

עם השנים, עם ההתרחקות מחברה דוברת ספרדית, הגמוניית הספרדית נחלשה. היום אני חושב בכמה שפות, לפעמים לפי הנסיבות ואחרת – בערבוביה.

לפרנסתי, סיגלתי לי מקצועות בתחום הגוף והרפואה האלטרנטיבית. אני מרגיש בסדר עם זה, לפעמים אפילו מתלהב, אך אני מודע ומודה: it's only second best.

הפער בין שפתי האישית לבין שפת הסביבה החברתית – עברית, מציק. אני לא יודע אם אצליח לסגור אותו אי פעם ובאיזו מידה. אבל אני חייב לנסות.

חייב, כי אני רוצה להיות חלק מההוויה התרבותית הסובבת אותי לא רק כצרכן אלא כשותף ליצירתה, כרלוואנטי בתוכה. זאת הסביבה בה אני חיי. בעברית.

הבלוג, עבורי, הוא הביטוי הראשון לאותו רצון להתערות בנעשה מבחינה תרבותית. פינה צנועה ברשת, בין אנשים שמכל אחד ואחת יש לי המון מה ללמוד, ואולי אוכל להציע, גם אם בשפה פשוטה, תכנים. צברתי כאלה ואני שמח להתחלק במה שיש לי. בעצם, זאת כבר ראשית מימוש רצוני.

לגבי המניע הכללי יותר, הנה הוא:

פעם, כשהייתי בתיכון בבואנוס איירס, הגיע אלינו הסופר המקסיקאי אוקטביו פס, מהמשוררים הגדולים של המאה ה-20, חתן פרס נובל לספרות ב-1990.

פס הציג באותה הרצאה, כאחד המניעים החשובים לכתיבתו, ה- Deseo de Trascendencia – הרצון לטרנסצנדנטיות.

סוג אחד של טרנסצנדנטיות הוא זה שכבר דיברתי עליו – לצאת אל מעבר לגבולות עצמך, אל החברה, ולהשפיע. סוג אחר, אליו התכוון פס באותה ההרצאה, הוא הרצון שיישאר דבר ממך כשלא תהיה עוד.

לרוב, אין אנו חושבים על מוות. אנו יודעים שימינו סופיים ושיום יבוא ויהיה האחרון. אך זאת ידיעה בדרך כלל מודחקת, קשה לשהות בה מבחינה רגשית ולרוב, אנו מתנהלים כבני אל-מוות.

לפעמים אני חושב על נערה בת 15. אני חושב עליה כשאני כותב את הרשומות האלה על זן ואומנות האהבה. אני מדמיין אותה פותחת את הבלוג שלי וקוראת. ופתאום אור בעיניה, וחיוך על שפתיה. וכותבת תגובה שהיום הייתה יכולה להשמע כך: "סבא רבא אתה גדול! שולתתתת11!!! XD"

ואני, מבין כותלי הרשת, אולי, מי יודע, אצליח לענות.

כי אנחנו כבר לא נהיה כאן.

אבל הבלוגים יישארו.

וכפי שעשתה האתון, גם אני זורק שרביט לאוויר הרשת ומי שירצה לקחתו, יבורך.

פורסם בקטגוריה אוקטביו פס, בלוגוספרה, מוטיבציה | 2 תגובות