שוב הערב, כבכל שנה, תדולל שמחת הפסח בחיזוק תסביך הרדיפה ("בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" ) ושנאת הזר של היהדות המתוסבכת ("שפוך חמתך על הגויים שלא ידעוך וגו'").
אלה מנטרות הפועלות לשטיפת המוח על פיה, אין העולם עוסק אלא בקשירת קשרים לחסל את העם היהודי. הרי בשביל זה הוא קיים, אלא מה.
רחוק אני מלהתכחש לשואה ולפרעות מהן סבל העם היהודי בגלות. לזכרם, נקבע במדינת ישראל יום השואה, וקבעו חז"ל ימי תענית, המרכזים (בייחוד ט' באב) אסונות שונים.
האם אין זה מספיק? האם לא יכול יהודי במדינת ישראל לשמוח שמחה שלמה על חג החירות והיווסדות עמו?
בין שני הקטעים האמורים ("בכל דור ודור עומדים עלינו" ו"שפוך חמתך"), "שפוך חמתך" (תהילים ע"ט) הוא הבולט במהלך הסדר. הסצנה הדרמטית בה הוא נאמר, לאחר מילוי הכוס של אליהו ופתיחת הדלת לכניסתו, מקנים לו אווירה של ברקים ורעמים באירופה של ימי הביניים, גם כשהערב ים תיכוני, אביבי ונעים.
על כן בחרתי להתמקד בו הפעם.
האם תמיד הופיע הפסוק לפני ההלל? ואם לא – מי הוסיפו? מתי? מדוע?
הנוסח הסמכותי הראשון של סדר פסח הוא במשנה, סדר מועד, מסכת פסחים, פרק י'. הקרבה בין הסדר מהמאה ה-2 למניינם, המסכם מסורות שהתפתחו בתקופת בית שני, לזה המצוי בהגדות ימינו, ניכרת. המבנה הבסיסי של הסדר –ארבע כוסות יין- ומוטיבים מרכזים בו –ארבעת הקושיות, פסח, מצה ומרור ותכנים אחרים- מצויים בו.
לפסוק דנן , "שפוך חמתך" (בימינו בין הכוס השלישית לרביעית) אין זכר. הנה נוסח המשנה (פסחים, י: ז):
"מזגו לו כוס שלישי, בירך על מזונו; רביעי, גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר. בין הכוסות האלו–אם רצה לשתות, ישתה; בין שלישי לרביעי, לא ישתה."
ככל הנראה, לא חשו בתקופת בית שני צורך לפנות לקב"ה בבקשות נקם בגויים בחג הפסח.
ההנחה הבאה, אם כן, היא שהפסוק נוסף לסדר בתקופת התלמוד, המשתרעת לאורך כחמש מאות שנה, מחתימת המשנה ועד סוף תקופת הסבוראים (במאה ה-7).
בדיקת הגמרא, מסכת פסחים פרק י' דף קי"ז עמוד ב' ואילך, לא מעלה דבר על אותו פסוק. בדיונה במשנה פסחים י:ז (בגמרא: פסחים קיח:א) היא פותחת בשאלה: "מהי ברכת השיר", והסוגיה הולכת ומתפתחת כדרכו של התלמוד אך כאמור, אין בקשות נקם.
הבדיקה הבאה, על פי הסדר הכרונולוגי, היא בהגדות מתקופת הגאונים ואילך. מגבלות הזמן מחייבות אותי לוותר על חקירה אישית ולהסתמך על שני עדים: הרב עדין שטיינזלץ, שבביאורו להגדה של פסח (עמ' 75) מעיר "שלא נמצא מנהג זה בהגדות העתיקות (של הרב עמרם גאון והרמב"ם)". אף פרופ' אביגדור שנאן סבור כי "מכל מקום, זוהי תוספת להגדה וזמנה מימי הביניים, ואין היא קודמת ככל הנראה למאה האחת-עשרה. קרוב לוודאי שיסודה בתקופת מסעי הצלב והפרעות שבאו בעקבותיהם. אותם דורות למודי סבל חשו שאין בהענשת פרעה ההיסטורי במכות מצרים משום נחמה מספקת, וקריאה פרצה מפיהם שיבוא האלוהים וישפוך חמתו על הגויים שבימיהם שלהם, האוכלים את יעקב ומחריבים את נווהו."
פרט נוסף שמביא פרופ' שנאן במאמר האמור, הוא הסבר מתקבל על הדעת למנהג פתיחת הדלת לאליהו הנביא. אלה דבריו:
"הדעה המובאת בידי כמה פרשנים, שפתיחת הדלת בשעת אמירת "שפוך חמתך" באה לוודא שאין שום מלשין העומד ומצותת לדברים, כדי ללכת ולהודיע על היהודים לשלטונות, היא דעה סבירה – אפילו אם אי אפשר להוכיחה מבחינה היסטורית. הקשר בין חג הפסח לעלילות בכלל, ולעלילות דם בפרט, הוא דבר ידוע וכאוב, ובוודאי צריך היה להישמר בעת אמירתן של קללות כה בוטות וחריפות."
בחזרה ל-"שפוך חמתך": גם אם ניתן להבין את טעם הוספת הפסוק מדברי פרופ' שנאן, כנראה לא כל הקהילות השלימו עמו. בהגדת וורמס מהמאה ה-16, למשל, אנו רואים שהפסוק שונה לפיוט הנפלא הבא, שהוא כמו תשליל של תהילים ע"ט:
"שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך קוראים, על חסדים שהם עושים עם זרע יעקב, ומגינים עלי עמך ישראל מפני אוכליהם. יזכו לראות בטובת בחירך ולשמוח בשמחת גוייך." (מובא על ידי טובה אילן)
בימינו, הזרמים אליהם משתייך רוב היהודים הדתיים בעולם, קרי הזרם הרפורמי והזרם הקונסרבטיבי, נתנו דעתם לדבר.
בהגדה של התנועה ליהדות מתקדמת (רפורמית) "על הכוס החמישית, כוסו של אליהו הנביא, נאמרים קטעים אלטרנטיביים ממקורות ישראל במקום "שפוך חמתך" המדבר על נקמת ה' לגויים. כאן באה לידי ביטוי תפיסת התנועה את העמים האחרים לא כנחותים ולא כאויבים אלא כשותפים לחיי היצירה בעולם כולו. " (מקור: חינוך לפלורליזם).
ואילו בהגדה של התנועה המסורתית (קונסרבטיבית), תנועה המתאפיינת בחיפוש משכיל ומחושב מאוד אחר שביל הזהב בין שמירה על המסורת לבין התאמתה להווה, "הפסוק 'שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך' מופיע בסוף ההגדה, לאחר הפיוטים, ולא במקום הבולט, שניתן לו בהגדה המסורתית." (מקור: כנ"ל).
הגדילה לעשות בעניין הגדת הפסח היהדות החילונית ההומניסטית. היא שונה מן הקודמות שהזכרתי ומהזרם האורתודוקסי שלא הזכרתי (שהרי עמדתו ידועה: ממשיך הוא לבקש מהבורא לנקום בגויים תוך שהוא בודה בלבו מסעות צלב ופרעות).
היהדות החילונית שצמחה בעיקר בקיבוצים, לא התעקשה על נוסח אחיד לכל קהילותיה אך ביקשה, באופן עקבי עם גישתה הציונות, להשתית את ההגדה לא על מקורות גלותיים אלא ארצישראליים. התנ"ך, המשנה והשירה העברית החדשה הופכים למקורות העיקרים של תכני ההגדה. בנוסח משנת 1994, למשל, הכוס הרביעית מלווה בשירת הללויה, "די דיינו", "שחקי שחקי על חלומות" מאת טשרניחובסקי ו"הגדי מן ההגדה" של נתן אלטרמן. ברור כי אין ל"שפוך חמתך" מקום בהגדה שלה.
בכך סיימתי אני להכין את עצמי לסדר הפסח שיהיה הערב. השאלה הזאת: "ממתי הפסוק הזה" הטרידה אותי שנים. עכשיו אני יודע. גם את/ה.
והשאלה הבאה היא: האם נוסיף הערב לבדוק שאין מלשינים מאחורי דלת הבית התל-אביבי, הירושלמי או בכל מקום אחר במדינת ישראל, ואז שוב נבקש מהקב"ה לשפוך חמתו על גויים וננציח בכך את שנאת הזר בנפשנו, או שמא, נשנה גישה ונוסח ונשמח שמחה מלאה בחג החירות?