קידומה הפתאומי של קרן טומפסון

שש בערב במשרדי אי-ביי בלונדון. קרן טומפסון סיימה זה עתה לעשן ג'וינט במחבוא ועכשיו משחקת סוליטייר במסך הענק. היא רצתה להיות סופרת, אבל הגורל הפך אותה לכתבת בפורטל מכירות פומביות. החיים, לפעמים, חרא. עכשיו קרן מבלה את שעות אחר הצהריים בלא מעש, לפעמים מאוננת בשירותי הנכים, לפעמים לא, אך עד סוף היום כותבת שלושה שקרים אכילים. עם זאת, מאז שהיא מעשנת, הולכת ומאבדת מגע עם המציאות.

בהתחלה התלהבה מהתפקיד כי הייתה יכולה לעבוד מהבית ולהגיע למשרד רק בימי חמישי, לישיבות צוות השיווק. אבל עכשיו היא צריכה להיות בעבודה שש שעות ביום, להסתכל על הייד פארק מחלונה בקומה השישית, ואף כי המשכורת גדלה היא משועממת מוות. לכן החלה להביא גראס למשרד, כדי שהזמן יעבור טוב יותר. אטי יותר, כן, ומעוות, אבל טוב יותר.

אלא שכרגע קרן בבעיה והיא עדיין לא יודעת. בעוד חמש שניות יופיע הבוס שלה בדלת, סלמן, בחור צעיר ממנה, ממוצא הודי, נחוש בדעתו לפטר אותה. הנה הוא פותח בלי לדפוק. משחיל את הראש בחן. לא נראה כועס, אך גם לא מאושר.

-קרן, אפשר לדבר דקה?

-במשרד שלך?

-לא, כאן זה בסדר– אומר סלמן, ונכנס לחדר, הגוף הארוך אחרי הראש.

סלמן בן 24 והוא מאותם הבוסים שלא משתמשים באינטרקום, בעניבה או בפדנטיות. הוא מודרני וידידותי: לפעמים שולח מיילים לעובדים שלו עם דברים מצחיקים ב-pps. אבל הוא גם נחוש בהחלטותיו, קצת קיצוני, וקוסם בשיווק בעלות אפס. הוא גילה, לפני שלוש שנים מבלי להתכוון, שהפרסום הטוב ביותר לאי-ביי הוא שליחת הודעות שקריות לתקשורת. אז היה סתם עובד, מאז הפך לבוס. המשכורת שלו עלתה שמונה פעמים בשנתיים.

-מה הזבל הזה, קרן –אומר סלמן עם דף מודפס ביד. -הקמפיין שביקשת אתמול. יש בעיה?

בקמפיין שסלמן ביקש הייתה דרישה אחת: שהאנשים יאמינו שלקנות באי-ביי זה קל, נורא קל, משחק ילדים.

-אם יש בעיה? בטח יש בעיה. הזבל הזה עבר את הסינון הפנימי ועכשיו נמצא בכל סוכנויות החדשות.

קרן לא זוכרת מה היא כתבה אתמול כי הייתה מסוממת. רק יודעת שהיה מאוחר מאוד, שנשארה עד שמונה עם הוורד ריק וששלחה הודעה לאירופ פרס כי נראתה לה מצחיקה. שלחה וזהו, כמו טירונית. עכשיו מסמיקה מבושה.

-אין לך מושג על מה אני מדבר, נכון? –מנחש סלמן –את לא יודעת מה כתבת, לא זוכרת מתי שלחת ולמה. לפחות את יודעת מי אני?

קרן בוכה עכשיו. קול לא נשמע ממנה, רק הפנים מתעוותות והקמטים מתרבים. רוצה להסתיר את המבע המגוחך עם הידיים אבל לא יכולה כי ביד אחת, מתחת לשולחן הכתיבה, היא מחזיקה בג'וינט הדלוק למחצה.

סלמן קורא בקול רם מה שקרן כתבה:

-"ג'אק ניל, ילד אנגלי בן שלוש" – מדגיש בגיחוך את גיל הילד – "קנה רכב בשווי 17,200 דולר במכרז של אי-ביי. ההורים לא סגרו את החלון, הילד ישב מול המחשב וכשהקליק עם העכבר קנה ניסן פיגרו ורודה".

קרן, באופן לא צפוי, מתחילה לצחוק כאילו נטרפה דעתה. לא ברור אם בגלל הגראס או העצבים, היא אפילו לא יודעת איך אפשר לבכות ולצחוק בו בזמן, אבל צוחקת בקול רועש וחותך, קלה קלה קלה, כמו שטרקטור היה צוחק לו יכול היה לשמוח על משהו.

-ורודה? – גוערת קרן באמצע הצחוק – איך יכולתי לכתוב שהמכונית ורודה?סלמן, לעומתה, שומר על ארשת פנים נבוכה.

-את מפוטרת, אני מצטער-אומר בלי להרים את הקול, והמשפט מפסיק אוטומטי את צחוקה של קרן. שקט שורר בחדר. הבחורה, שכיווץ הלסת עוד מהדהד בפניה, מישירה מבט אל עיניי הבוס, רצינית, ואז סלמן מוריד עיניים.

צר לי, באמת –אומר הבוס-. אבל הפעם לא אוכל להגן עליך, שחטת את תרנגולת ביצי הזהב, קרן. את יודעת מה יקרה הלילה, כאשר הסוכנויות יראו את הסיפור שלך? את חושבת שמישהו ימשיך להתייחס אלינו ברצינות?

-כתבנו דברים יותר גרועים –אומרת קרן. הסיפור המפגר על הבחורה שהוציאה מכרז על בתוליה, כדור הפנדל של בקהאם שנמכר בשני מיליון… ובלעו הכול.

-בלעו כי זה אפשרי! –צועק עכשיו סלמן – לאידיוטים בעיתונות לא אכפת אם משהו אמיתי או לא, אבל הם צריכים שיהיה אפשרי. אנו חיים מזה. גדלנו תודות לטמטום של האחרים, לא שלנו!

קרן לא חשבה כמוהו. לדעתה, העיתונות הפכה לפרוזה מקובלת על כולם. על העורכים האדישים, על הכתבים העצלנים ובעיקר על הקהל המטומטם. קודם זה היה נכון רק לגבי הצהובונים, אבל עכשיו אפשר למכור חרא עטוף בנייר צלופן גם לעיתונים היוקרתיים. האמת משעממת, חשבה קרן. כפי שהחיים שלי משעממים. הכול משעמם ואנחנו צריכים שיספרו לנו שקרים.

-אני לא חושבת שהסוכנויות יפסלו את הסיפור – אומרת ולוקחת שאכטה מול האף של הבוס-. אם אתה רוצה לפטר אותי אין בעיה, אבל ההודעה מצחיקה וזה מה שחשוב – עוד שאכטה-. הסיפור הזה על הילד בן-שלוש יהיה הלילה בכל התקשורת הדיגיטאלית. ומחר על הדפוס, בפינת החדשות הצבעוניות. רוצה להתערב?

סלמן מחייך.

-שום מדיה רצינית לא תפרגן הפעם, קרן – אומר הבוס-. נהיה שפויים… אם אני צודק, את חותמת על מכתב ההתפטרות שלך ועוזבת בלי לבקש פרוטה.

-ואם לא?

– אם העולם השתגע, אם האנשים יותר מטומטמים ממה שאני יכול לתאר לעצמי, אני מקדם אותך למנהלת שיווק. סיכמנו?

-סיכמנו – אומרת קרן, ולוקחת שאכטה שלישית.עכשיו לילה. כולם בלונדון ישנים למעט, כמובן, עורכי הכתבות שיופיעו מחר בעיתונים. החדשה הכי נפוצה למחרת, בכל העיתונים בעולם, אומרת כך:

ילד בן שלוש רכש מכונית ניסאן ורודה ב-17 אלף דולר באי-ביי

הבוקר קרן טומפסון הגיעה למשרד מוקדם יותר, עם קופסת קרטון גדולה.

הכניסה בזהירות כל הדברים שבמשרד אל תוך הקופסה. התמונה של האקס, העפרונות הצבעוניים, המהדק, שק הגראס שבמגירה השנייה וכמה מחברות ששמרה על השולחן. הנייד לא, כי במשרד החדש בקומה התשיעית יש אחד הרבה יותר טוב.

עולה במעלית ומתארגנת במשרד המבריק. מבעד לחלון אותו הייד פארק, אותם העצים. מניחה כמה דברים על השולחן, רחב יותר ומזכוכית. מרגישה טוב, אבל יודעת שבחלוף הימים שוב יהיה הכול חרא, גדול יותר, עם משכורת טובה יותר. היא רצתה להיות סופרת, אבל הגורל הכריע שתהיה מנהלת שיווק בחברת מכירות פומביות. פותחת את המחשב, מדליקה ג'וינט. כותבת:

"כלב ים ירוק קונה יאכטה באורך שישה מטר תמורת ארבעת אלפים לירות סטרלינג, באי-ביי".

נראית לה כותרת טובה. מאוחר יותר, אחרי הפסקת הצהריים, תחשוב על ההמשך.

 

פוסט זה נכתב במקור בספרדית על ידי הרנן קסיארי, עיתונאי ובלוגר ארגנטיני, בבלוג שלו אורסאי. התרגום חופשי.

פוסט זה פורסם בקטגוריה סיפורים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על קידומה הפתאומי של קרן טומפסון

  1. shin הגיב:

    יופי של סיפור. היום יש כבר פרסום גרילה. הרי אף אחד כבר לא ממש מתייחס לקמפיינים פרסומיים. היום הפרסום צריך להיות הפוך על הפוך.
    מצד שני, לך תדע איפה שותלים לך מסרים בתת מודע
    (parnoia, here i come)

  2. מרסלו הגיב:

    כן, כל הסובלימינאליה הזאת… אבל אם אתה מפוקח לא נראה לי שצריך לחשוש מדי, אלא אם כן יש לך ילדים… נראה לי שהמשווקים פועלים מתוך הנחה שפריירים לא מתים, תמיד יש דור חדש. תראה מה עשו עם הטלפונים הניידים, ממוצר אקסקלוסיבי למנהלים (פלאפון כשהיו לבד בשוק) הפכו אותו לסמל סטטוס לבני 10 (אסקייפ, זאת אומרת פלאפון שוב, כשהשוק רווי). בוהנה, במחשבה שנייה, אני איתך בפרנויה…

  3. 🙂
    הי מרסלו,
    תתחדש על הבלוג והסיפור.
    מבחינת העברית, שהדאיגה אותך, התרגום זורם יופי.

  4. מרסלו הגיב:

    תודה אתון עיוורת! האמת היו לי כמה שגיאות ומשפט אחד ש"נשאר בספרדית", אבל שין חברנו ראה את ההודעה שהשארתי אצלך ומיהר לתקן בנדיבות ומקצועיות.

  5. פינגבאק: מסע » ארכיון הבלוג » בלוגלי בעולם

  6. Christian הגיב:

    No se como se escribe en este idioma pero suerte en todo!!
    debe ser medio raro leer asi de este modo, no?
    suerte

  7. מרסלו הגיב:

    Gracias Christian! Bueno, digamos que es cuestión de aprendizaje y práctica...

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s