החפצת העצמי

הפוסט הזה של לוטה בערפל, בצירוף התגובות לפוסט הזה של האתון העיוורת שמדברות על סימון דה בובואר, הזכירו לי את מי שהיה בן זוגה של האחרונה (בזוגיות פתוחה ואמיצה באמצע המאה שעברה), ג'אן פול סארטר.

בעצם, הזכירו לי כתב אחד של סארטר. פחות מזה. מושג אחד.

La chosification de soi même

למעט המילה chosification, המשפט שלי. לא זכור לי המקור. האם מתוך "היש והאין" (L'Etre et le Néant)? למזלי מהחובות האקדמיות התפטרתי מזמן ואלא אם כן מישהו יתעקש על ציון המקור אני פוטר את עצמי כאן מן הטרחה.

באותו קטע סארטר מתאר מלצר. מלצר צרפתי. לא סתם סטודנט או אחד שממלצר בין לבין, אלא מקצוען. אחד שלמד היטב את תנועותיו, את חיוכו, את נימות קולו – את מלאכתו.

המלצר מתנהג כמו רובוט, סרטר מתבונן בו ואגב מראהו הוגה את המושג שיישאר בזכרוני, אולי במעט עיבוד אישי:

החפצת העצמי.

להפוך את עצמי לחפץ.

הטבעתו של סארטר את המונח chosification מאושרת. יכול היה לפספס במעט ולהוסיף עוד רובד משמעות לאובייקטיביזציה למשל. אבל יש בהחפצה קונוטציה של הפחתת ערך – מאנושי לחפץ – שהיא מהותית.

לוטה (שמשמשת כאן דמות ולא האישה השלמה שהיא באמת), מבקשת לאמץ זהות מקצועית. למעשה לא ברור אם הצורך הוא שלה או של "הפולניות", אותן סוכנות חיברות הסובבות אותה ושמשום מה זוכות להעצמה בתפיסתה של לוטה, עד שדעתן חשובה לה. אלה, "הפולניות", מבקשות מלוטה הגדרה עצמית, מקצוע ברור, תנועות רובוטיות שקל לתייג. הן דורשות מלוטה להפוך לאדם צפוי.

הסביבה תובעת מאתנו להיות צפויים. שבלונים ככל האפשר. נוח לה יותר. קל לה יותר. מפחיד פחות.

בתהליך שלא הזמן להסבירו אנו הולכים ומפנימים את התביעה, הופכים אותה לשלנו, ופותחים במאמצי הרדוקציה העצמית. מחפשים את אותו הלבוש, ההצגה העצמית של הופמן (הסוציולוג, לא הבלוגר שלנו), שאנו כביכול נועדנו להיות.

אם אימצנו לבוש כזה, נהיה איתו מאושרים יום, שבוע, אולי תקופה ארוכה יותר. בדרך כלל הוא לא יישאר קבוע. הוא יתפתח בדמיוננו, ישנה צורה, יילך ויידמה למשהו אחר, משהו שאנחנו באמת רוצים אך לא נמצא בתפריט "הפולניות".

וכך נמדוד ונוריד לבושים עד שיום אחד נתעורר מן הסיוט ונבין שאנו טרנסצנדנטיים לכל החפצה, שלא נוכל לצמצם את עצמנו לבובה מותאמת סביבה, שאין לנו ברירה אלא להיות בשלמות כל מה שאנחנו. בלתי צפויים. חופשיים כאלה. ערומים. לגמרי אנושיים.

לא חפץ.

פוסט זה פורסם בקטגוריה פילוסופיה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

20 תגובות על החפצת העצמי

  1. כדי להיות חופשיים ובלתי צפויים אנחנו אמורים להשתחרר מכל מה שבונה את הזהות שלנו – הדעות שלנו, האמונות שלנו, מה שאנחנו אוהבים ושונאים. לשחרר את האחיזה מכל מה שבונה את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. עד אז – נמשיך להיות הבובות המכאניות שאנחנו.

  2. מרסלו הגיב:

    ב"חזרה לאיקסטלן" של קרלוס קסטניידה ישנו פרק ושמו "למחוק את התולדות האישיות". גם הוא וגם אותו פרק 48 בטאו טה צ'ינג, ובכלל השאיפה להשתחרר מן האגו עוסקים כולם בשחרור מאותן ההתניות.

  3. לוטה בערפל הגיב:

    הדגש על האנשת הקולות שבראש שלי, והעלת המודעות לכך שאני באמת נותנת לסביבה ולתוצריה להשפיע עלי מעט יותר מדי פקחו את עיני.
    רוצה לחיות חיים במשרה מלאה. מתחילה בתהליך נטרול עצמי מציפיות ותבניות הפולניות. לא בטוחה שאצליח לצאת מעצמי… מקווה לטוב.
    תודה.

  4. יפה ,ההתניות האלה זה נושא המחקר שלי. אף אחד לא באמת מבין איך זה עובד. אולי אלו שמתרגלים ברצינות, מבינים את הדינמיקה של התלות באופן מעשי. מה זה הדבר הזה החריטות האלה שמפעילות אותנו, המכניזם לא ברור.

  5. מרג' הגיב:

    אני חושבת שההיזקקות שלנו היא לא לרצות את הסביבה, אלא לחיות חיים קלים יותר. אנחנו מזהים את האופציה לחיים פשוטים אצל אנשים מסויימים, אלה שהולכים לפי איזשהו מסלול מסויים, ואומרים לעצמנו – ככה יהיה לנו יותר קל. יהיה לנו יותר קל אם נגמור צבא, נעשה תואר, נמצא עבודה, בן זוג, דירה, ילדים… הרבה פחות מאבק. הרבה יותר אופציות בריחה מהשאלה המעיקה הזו – מה המשמעות של כל זה לעזאזל?

  6. מעיקה מעיקה – אבל אנחנו מחפשים אותה ( את המשמעות) בנרות. כי בלי להסביר לעצמנו משהו בעניין, החיים הופכים להיות מסע תפל מאוד. האם מה שאנחנו מחפשים זה באמת חיים קלים?
    אני חושבת שהשורה התחתונה של כל זה – זה לרצות להיות מאושר. יכול היות שמינימום מאמץ – זאת הגדרת אושר אצל חלק.

  7. מרסלו הגיב:

    לוטה: לא פשוטה הדרך. מדובר במהפך/ים בראש. אבל שווה כל צעד. אני שמח לפגוש עוד אחות למסע.

    מרג': אסתכן ואומר שפגשת משהו כבד אותו את מאוד לא רוצה בחיים שלך. כל כך מרכזי היה, שהפך למוטיב מנחה בחייך. מאיפה לי? מי שהיו לו חיים קלים וגדל בסביבה קלה לא עסוק בחיפוש הקלות. קשה וקל לא במרכז התודעה שלו. אבל השאלות בחיים משתנות וברגע שפגשת את זו: "מה המשמעות של כל זה לעזאזל?", הבריחות כבר לא מספיקות. את בתוך העסק.

    אתון: מינימום מאמץ ומקסימום תוצאה זאת הגדרה של יעילות. ביפנית יש ביטוי לזה: סריריוקו זניו. חשוב, אבל רק אמצעי. לא המטרה עצמה.

  8. מרג' הגיב:

    אעה. תראה. לא חכמה גדולה אנוכי. לא למדתי מעולם פסיכולוגיה או פילוסופיה או עסקתי במודעות. אבל מהניסיון למדתי, שכשאדם נמצא עם עצמו, לבד, בלי הגדרות חיצוניות, הוא לא יכול להימנע מלפגוש את עצמו. והמפגש הזה הוא לא פשוט. אתה. ועצמך. וכל האין הזה. וכל היש הזה. כשאדם מגדיר את עצמו החוצה (סארטר את זה איך שבא לך – החפצה? שיהיה החפצה) אז יותר קל לו. הוא לא צריך לפגוש את עצמו באמת. יש מי שמגדיר אותו. יש בשבילו הגדרות שם בחוץ. הוא נכון. הוא קיים. הוא שייך. הוא יודע מה הוא. הוא הדבר הזה, שאומרים שהוא. הייאוש הופך יותר נוח.

  9. מרסלו הגיב:

    מרג' – "הייאוש הופך יותר נוח" – ייאוש ממה?

  10. מרג' הגיב:

    מזה שלא משנה אם אתה כאן או לא כאן. הכל התחיל בלעדיך וימשיך בלעדיך. אפסיות הקיום חסר המשמעות. אז אנחנו מוצאים לעצמנו בריחות. והבריחה הכי טובה – היא לחיות חיים רגילים. להתחתן. לעשות ילדים. להתעסק במשהו אחר. במשהו שהוא לא אתה והמחשבות שלך. כשיש לך ילדים אין לך זמן למחשבות. אתה כל הזמן עסוק. עסוק בלשרוד. עסוק בלדאוג שהגנים שלך ישרדו. דברים כאלה. אני מרגישה שאני לא מצליחה לבטא את עצמי כמו שצריך. אז סליחה אם יצאתי לא מובנת. או סתם טפשה.

  11. מרג' יום אחד תחטפי ממני אשכרה נוגרה לעין, אם תמשיכי עם הקטע הזה של אני לא חכמה ואני לא מצליחה לבטא את עצמי כמו שצריך (????*&&&^!!!!).
    פנינים, מה אני אגיד לך. עכשיו הבנתי אותך יותר טוב, בעניין הזה של המינימום מאמץ ולגמרי מסכימה איתך.

  12. מרג', לי את מאוד מובנת, מאוד חכמה ומאוד לעניין. אני מזדהה לחלוטין, אבל עדיין רוצה לעשות קצת מאמץ להגיע לקצת ראייה אמיתית את עצמי. לפחות כרגע. אבל אני עוד צעירה ונאיבית, אולי צריך לדבר איתי עוד כמה שנים (שם אני מקווה להיות בוגרת אך עדיין קצת נאיבית… אני מחבבת את הנאיביות שלי).

  13. מרג' הגיב:

    צריך לדבר איתך כאן ועכשיו. עוד כמה שנים את כבר לא תהיי אותו דבר. תהיי משהו אחר. שגם איתו אני מאמינה יהיה כיף לדבר. אבל אז נפסיד את כל החוויה שבלדבר עם את הנוכחית 🙂

    חפשי את עצמך יפתי. בטח. זה חשוב. אבל אל תקשי על עצמך יותר מדי, אם את יכולה שלא. זו הכוונה. לא להקשות על עצמך אלא אם את חייבת. זה כל הטריק.

    -אמרה מרג' שכל מה שהיא עשתה אי פעם זה להקשות על עצמה נורא נורא-

    מקסימום האתון תחלק לכולנו נוגרות לעין, והכל ייראה הרבה פחות ברור :))

  14. מרסלו הגיב:

    מרג' – התשובה שלך סארטריאנית מאוד (לימדת אותי איך לכתוב סארטר – תודה). Nous sommes les autres – "אנחנו האחרים" כתב באיזה שהו מקום, והתכוון שאנחנו מוצאים את המשמעות לחיינו באמצעות האחרים. גם בזן (ובכלל בבודהיזם המאהאייני -אתון, איך כותבים Mahayana?-, ז"א המאוחר יותר) אידיאל הבודהיסטבה, מי שלאחר ההארה נשאר כדי לעזור לאחרים, הולך לאותו כיוון.
    גם ההתחלה מתודעת המוות, מזה שאנחנו בני חלוף, מאפיינת את הגישה הקיומית והבודהיסטית.
    מה ששונה אצלך, מתגובות אחרות שלך, הוא האנוכיות אותה את מכתירה ("אני רוצה מישהו אגויסט, אגויסט כמוני", את כותבת איפה שהוא).
    אבל פה את מסלקת את הרושם הזה: "כשיש לך ילדים אין לך זמן למחשבות. אתה כל הזמן עסוק. עסוק בלשרוד. עסוק בלדאוג שהגנים שלך ישרדו. דברים כאלה."
    כן. להיות הורה טוב, להיות אם טובה, להיות שם בשביל ילדייך, היא תשובה מוחצת. ההיפך מאנוכיות. רק תזכרי שיום אחד הילדים גדלים, ואת נשארת שוב עם עצמך, עם אותן השאלות מהן כביכול ברחת.
    יום אחד. בינתיים, ההורות מספיקה (כשיהיו לך ילדים, כמובן).

  15. מרסלו – מהאיאנה, מהאיאני.
    מרג' – רציתי רק להתנצל על הנוגרה. אני בטוחה שהבנת את רוח הדברים, אבל בכל זאת, נראה לי שאני עדיין מושפעת מהאירועים של אתמול 😦

  16. מרג' הגיב:

    פעם אחת לא הבנת אותי ופעם שניה אני לא מסכימה איתך.
    לא הבנת אותי – ילדים זו בריחה, וגם כשהם גדלים אפשר להמשיך להתעסק איתם. הם עוזבים ת'בית, נכון, אבל הם לא מוצאים את עצמם, הם צריכים עזרה, הם עושים ילדים משלהם, הם צריכים עוד עזרה – בקיצור אפשר להתאמץ ולהפוך אותם להתעסקות אינסופית עד המוות. שלא לדבר על כמויות הקיטורים שאפשר לייצר בזכותם. זו לא הבריחה שאני בחרתי, בינתיים לפחות, כי עובדה. אין לי.
    אני לא מסכימה איתך – שלהיות אמא זה חוסר אנוכיות. אני חושבת שאנשים עושים ילדים מסיבות מאד אגואיסטיות. הם גם מגדלים אותם מאותן סיבות. להיות הורים זה אגואיזם טהור.

    אתון את יכולה להיות רגועה חומד, את צריכה הרבה יותר מנוגרת-חיבה לעין בשביל להטרידותי.

  17. מרסלו הגיב:

    מרג': אני מבדיל בין להביא ילדים לבין לגדל ילדים. בעניין הראשון, אני לא בטוח שאפשר להשתמש במונח אגויסט. זה עניין אינסטינקטיבי. לא היינו אומרים על חתולה או כלב שהם אגויסטים כי מתרבים. בעניין השני, תלוי איך מגדלים ילדים. אני מוצא שילד מזמן הזדמנות לצאת  מן האגו,  לפגוש רגשות כמו חמלה ואהבה ללא תנאי, הבנה יותר עמוקה של מציאותנו, הבנה מהלב. תלוי, כמובן, בגישה שלך להורות ולחיים. כשאני מחבר דברים שכתבת קודם יוצא שאת מחפשת בריחות מפני איזו תחושה של חוסר משמעות שבקיום. כיווני בהחלט אחר. אני לא מחפש בריחות. נהפוך הוא. אבל זה כבר שווה פוסט נפרד.

  18. פינגבאק: שחרור שוטף » ארכיון » אובזרווישנס

  19. פינגבאק: ספינת החלומות » ארכיון » עוד קיסם למדורה

  20. פינגבאק: שחרור שוטף » ארכיון » אובזרווישנס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s