המציאות אליבא דה-מראית עין

אולי כי יצא לי יום חופשי ואולי כי אני פשוט אוהב את בלוגיה הזאת ותושביה ובלי ספק בגלל שניהם, כל משפט שאני קורא עושה לי חשק לכתוב עליו.

אחד המשפטים הוא זה, מאת שין:

"ולעניות דעתי, החברה היא קודם כל אנחנו. החברה מורכבת מיחידים."

ולא היא. לכל הפחות, לא ממצה.

ישנו מושג, אם אני לא טועה בפילוסופיה של המדע: תכונות אמרגנטיות(emergent properties) .

הרעיון הוא זה: ככל שרמת ההתהוות (או ההפשטה, אם אנו מדברים בהקשר תיאורטי) נעשית מורכבת יותר, מופיעות, ברמה העליונה, תכונות חדשות שהן אופייניות לה ולא ניתנות לרדוקציה לרמה תחתיה.

תחשבו על פיזיקה, כימיה, כימיה אורגנית וכן הלאה. תחשבו על הגרסאות ההולכות ומתפתחות בתורת ה-strings בפיזיקה תיאורטית. תחשבו על האדם: האם ניתן להבין אותו במערכת מושגית פיזיולוגית בלבד…

במילים אחרות: המכלל הוא יותר מסה"כ הרכיבים שמרכיבים אותו.

כנ"ל החברה.

מעבר ליחידים המרכיבים אותה, חברה מפתחת ישויות ייחודיות לה. מוסדות, למשל.

למוסדות חיים ואינרציה משלהם, ומשך קיומם משתרע לרוב על כמה דורות. לפעמים עשרות. לפעמים מאות.

היחיד נולד אל תוך חברה קיימת ומעוצב, על ידי תהליך של חיברות מתמשך והולך, לתאום את המוסדות החברתיים כך שתפיסותיו, דפוסיו הרגשיים וסך אישיותו, יזינו ויזדקקו לחברה בתהליך של איזון חוזר בלתי פוסק.

האם ניתן להשתחרר מחבלי טבור אלה?

כפי שאתון כותבת ושין מצטט:

כדי להיות חופשיים ובלתי צפויים אנחנו אמורים להשתחרר מכל מה שבונה את הזהות שלנו – הדעות שלנו, האמונות שלנו, מה שאנחנו אוהבים ושונאים. לשחרר את האחיזה מכל מה שבונה את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. עד אז – נמשיך להיות הבובות המכאניות שאנחנו.”

אלא שלדעת שין ורובנו, המצב הוא זה:

"כל כך נכון, אני אומר לעצמי. בובות מכאניות שמנסות להגיע לקפיץ שתקוע להן בגב ולשבור אותו כדי להיות חופשיות. איך אפשר להשתחרר מהזהות הזו? הרי למראית עין, זה כל מה שיש לי".

עיין היטב: למראית עין.

יש יחידים שתוך שימוש בטכניקות התבוננות מצליחים לגעת באני שמעבר להתניות החברתיות.

זוהי המשמעות של המשפטים האלה של לאו צה (בפרק 48 בטאו טה צ'ינג):

"אדם הידע שואף ללמוד כל יום דבר, אדם הטאו שואף לשכוח כל יום דבר".

Unlearn היא התרגום האנגלי, ולא "לשכוח", אלא שלשכחה אני משריין מקום בפוסט עתידי, מתי שהוא, על ניטשה.

למעשה, ההארה הנחשקת בהינדואיזם, בבודהיזם ובשאר תורות השחרור אינה אלא זה, מנוסח בוואריאציות שונות (ומוצלחות מהפשטנית שאני מציג כאן).

ולמה כל כך חשוב, למה כל כך הרבה אנשים במשך כל כך הרבה דורות הלכו והולכים בדרך הזו?

כי משהו לא לגמרי מסתדר לנו עם המציאות אליבא דה-מראית עין.

פוסט זה פורסם בקטגוריה פילוסופיה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על המציאות אליבא דה-מראית עין

  1. shin הגיב:

    מצטער, מרסלו, אני לא יודע מה התרגום הנכון. בעיקרון אפשר להגיד אמרגנטיות…

    הייתי שמח לשמוע ממך יותר על אותו אני שמעבר להתניות חברתיות.
    ועל טכניקות התבוננות שמובילות לאותו מצב. (אם ברצונך לחלוק)

  2. מרסלו הגיב:

    הי שין, קיבלתי את ההצעה שלך לתרגום.
    בעניין אותו "אני" וטכניקות התבוננות לא נראה לי שאוכל להמנע מלכתוב כי הדבר בנפשי. אם אתה קורא אנגלית תמצא עניין באתר שלי, http://e-dharma.blogspot.com

  3. shin הגיב:

    מרסלו, אני אקרא, תודה.

  4. נתי הגיב:

    הי מרסלו. קראתי בשקיקה.
    בתור מי שמרגיש שיש לו מעט התבוננות פנימית, אני מרגיש גם את הצורך העז בשייכות.

    מה עושים עם הצורך להיות שייך לחברה מסויימת, למדינה מסויימת. לדת מסויימת. השבוע בראיון במוסף ספרים אמר "ביעד קליינברג: "לדת עדין אין תחליף…הדת מספקת מערכת של אמונות, של עקרונות מוסריים, של טקסים…תחשוב על הנטיה של אנשים לא מאמינים לדבוק בכללי האבלות הדתיים כשאדם קרוב להם מת".
    נדמה לי שהתייחסות למבנים חברתיים רק כדבר מגביל היא בעייתית. ישנם טקסים ומבנים שנועדו לבטא צרכים קמאיים של האדם. צרכים שנובעים ממקומות מעוד עמוקים – מתחת לתודעה המודעת/ תרבותית.

  5. מרסלו הגיב:

    הי נתי, סליחה על העיכוב בתשובה. הרבה דברים אתה מעלה, מהצורך האישי לשייכות עד לתפקידם של טקסים. אני מרגיש צורך באהבה. לא נראה לי שאוכל לקרוא לזה צורך בשייכות. המחשבה הראשונה שעולה לי בקשר לשייכות היא שדרכה אנו מגדירים את זהותנו. כגון: אני ישראלי, אני יהודי וכו'. מעין הגדרות גורפות שההזדקקות להן יכולה לתבוע מאתנו נאמנות ועקביות עם התנהגויות, נורמות, כללים, טקסים וכו' להם אנו לא זקוקים ובהם לא בחרנו… אני לא כ"כ מתפתה לשלם מחירים של חוסר עקביות עם עצמי, עם מצפוני, עם תודעתי, על מנת להיות שייך לקבוצה זו או אחרת. אין זה אומר שאני לא שייך לשום דבר, אלא שההשתייכות שלי נובעת באופן טבעי מעצם היותי מי שאני וההתחברויות שנוצרות מתוך כך. באשר למבנים חברתיים, אני מניח שהם נוצרו בשל צרכים ממשיים – אלא שלא תמיד הצרכים ממשיכים להתקיים או להתקיים באותה צורה כאשר המבנים עוד ישנם. גם: צרכים של מי בתוך החברה… הדברים כאן כללים מאוד וחובקים עולם רחב מדי… נראה לי שאכתוב רשימה בה אקח טקס לדוגמא ואנתח אותו…

  6. פינגבאק: אלעד בבלוגלי » ארכיון הבלוג » קהילה בבלוגלי 1

כתוב תגובה למרסלו לבטל