זאת תרומתי הראשונה לפרוייקט יאללה ביי, ברוח אירועי השעה. נכתבה בכיף, פורסמה בהיסוסים, חוזקה על ידי נתי ונשארה…
סצנה ראשונה
פרוזדור של בית מלון. שומעים צעקות ריב עמומות. פוקוס על דלת. הדלת נפתחת לפתע ויוצאת ממנה בחורה נסערת, טורקת הדלת בצאתה.
בחורה פוסעת כמה צעדים בכעס ונעמדת. מביאה את שתי ידיה לחזה הכואב. נשענת עם גבה על קיר. מכניסה יד אל תוך החזה ומוציאה ממנו לב שבור.
מחזיקה בשתי חתיכות ליבה בידיה, מסתכלת אליהן ועיניה מתמלאות דמעות. מחליקה גבה על הקיר עד שהיא יושבת, בוכה.
נשמעים צעדים נחרצים ברקע. הצעדים נעצרים ליד בחורה. בחורה מרימה עיניה ורואה (המצלמה עוברת כך) כפות רגלי סטיר, רגלי סטיר, זין סטיר מול פניה.
פסלון של סטיר
בחורה (צועקת) – מה זה הזין הזה!
מחברת את שתי חתיכות ליבה במכה מצלצלת ומחזירן לחזה.
בחורה – מה זה צריך להיות?!
סטיר – (תוך תנועות קלות של הזין ובקול נעים) – שלום בחורה, אני סטיר בית המלון (על רקע הזין מופיעות פני סטיר המחייכות במקצועיות), אוכל לעזור במשהו?
בחורה (קמה, מסדרת את בגדיה) – מי קרא לך בכלל?!
סטיר – שירות יזום מרום סרביס. המנהל שלח אותי, חשב שאולי צריכים אותי פה. ונראה לי שצדק.
בחורה (ברוגז גובר והולך) אני לא צריכה שום זין פה! תגיד למנהל שלך שתשלח אותך לאחותו!!
סטיר (מתנצל) – לא התכוונתי להעליב, סליחה, אני מתנצל.
בחורה – אז תתחפף כבר!
סטיר (מתחנן) – לא, בבקשה, את לא יכולה לעשות לי את זה.
בחורה – לעשות לך מה? אני חייבת לך משהו? מי אתה בכלל? מה הולך פה?
סטיר (ספק לבחורה ספק לעצמו) – יפטרו אותי.
בחורה – שיפטרו! תחפש עבודה נורמאלית! מה זה צריך להיות להסתובב עם זין בבית מלון? זאת עבודה זאת?
סטיר – אין לי הרבה אלטרנטיבות. שמעת על קצב, על רמון? קראת מה שכותבים בבלוגים? אני אבוד. הקריירה העצמאית שלי נגמרה. חוסלה. רק בתי מלון. ולא כולם. ומשלמים חרא, סליחה על הביטוי.
בחורה – אז תמצא משהו אחר!
סטיר – עם הזין הזה? אף אחד לא רוצה אותך עם כזה דבר… פעם לקחו אותי בפאב של לסביות בתור מתלה למעילים, אבל מהר מאוד נמאס להן מהזין ולי נמאס לזיין מעילים. יש לי גם חלטורה כדוגמן ערום. האומנים מרוצים וגם אני, אבל זה רק פעם ב… אומנים תפרנים, אין מה לעשות…
בחורה (מחייכת) – אני דווקא יכולה לחשוב על כמה אפשרויות… מה, הוא כל הזמן עומד?
סטיר – כן – מושך את הזין למטה וכשעוזב אותו חוזר כמו קפיץ לעמוד- , כל הזמן.
בחורה – וואלה… נעשה חם פה, לא? בוא נישב קצת בחוץ…
סטיר – אני לא יודע, המנהל לא אוהב…
בחורה (תופסת אותו מהזין ומושכת אותו לכיוון היציאה) – חאלס עם המנהל הזה, ממילא אין לך עתיד כאן…
סצנה שנייה
בחורה וסטיר יושבים בין שיחים צפופים בגינת בית המלון. חשוך, שקט, והם לבד.
בחורה – אתה לא חושב להתחתן?
סטיר (מחייך) – אני קצת זקן בשביל זה…
בחורה (מופתעת) – למה, בן כמה אתה?
סטיר – לא יודע בדיוק, יותר מאלפיים בטוח.
בחורה – מה???
סטיר (מסתכל אליה בסקרנות לתגובתה) – אני יווני, מיוון העתיקה.
בחורה (חושבת כמה רגעים ושואלת) – ויש עוד כמוך?
סטיר – האמת אני לא יודע. לא נשארנו הרבה. הנימפות, את יודעת.
בחורה – הנימפות?
סטיר – אלה שנהגנו לרדוף ולאנוס ביערות. נוקמות בנו. מחסלות אותנו אחד אחד.
בחורה (מלטפת את פניו) – זה נורא!
סטיר (בעצב) – כן.
נעשה שקט לכמה רגעים. בחורה בוחנת את הזין בסקרנות.
בחורה – אפשר לגעת?
סטיר – בטח.
בחורה מושיטה יד ונוגעת בעדינות. סטיר נאנח. בחורה ממשיכה ללטף ומקרבת את פניה. סטיר נשכב אחורה, נשען על המרפקים. בחורה משחקת בלשונה בעטרה. סטיר שוכב על הגב, מתמסר לחושים. בחורה רוכבת על סטיר, תופסת בידה את איברו ומכניסה לתוכה. היא מחליקה לכל אורכו ואוחזת בו בחוזקה בשרירי הנרתיק.
בחורה (צועקת, ביוונית עתיקה) – בואו, תפסתי אותו!
מיד נשמעים קולות צהלה ועוד שלוש נימפות מגיחות מבין השיחים, רצות אל סטיר שלא יכול להשתחרר מאחיזת בחורה. הנימפות מכות ובועטות בו וכשהוא עמום, מושכות אותו אל היער הקרוב.
נימפות וסטיר , William Bouguereau, 1873
ואני מתכבד להזמין למיזם את אנני ואת מיטל הצעירה והחכמה. אנא קראו על המיזם כאן.
בתמצות, אלה ההנחיות של נתי:
התסריט ייכתב על ידכם – בצורה הבאה – המבוססת על “השרביטים” – (תרגום למי שלא חי את הבלוגוספרה – מדובר במשחק שרשרת כמו “החבילה” למשל – כל בלוגר כותב משהו ומעביר את ה”שרביט” הלאה. מין מרוץ שליחים של טקסטים באותו נושא.
לפרוייקט הסרט של הרשת, כתבו המשך לסיפור שכתבתי: אחד הגיבורים של הסיפור ממשיך לדייט אחר, או אם אתם לא מתחברים לדמויות שלי – כתבו דייט חדש לחלוטין.
מסע 
סקס בדייט ראשון? מה הפלא שמערכת היחסיםם הזו נגמרה במוות?
🙂 – טוב, לא ממש מערכת יחסים. בכלל, אני קורא אותו עכשיו ולא ברור לי למה נרקמה העלילה הזו דווקא…
מרסלו. הסיפור שלך מדהים.
כבשת אותי. זו סצינה מדהימה, ונועזת. האומץ שלך לבטא דברים בלי תיווכים מעורר את קינאתי.
אני מאושר על המתנה שנתת ל "יאללה ביי"
תודה
תודה נתי! הקלת על תחושה קצת כבדה שהייתה לי.
מרסלו, תודה. אני חושבת.
בכל זאת זו משימה לא קלה למי שלא אוהבת לכתוב.
אאוץ'
-אבל צחקתי. אז זה כנראה טוב :-)-
צחקת? מגיע לך!
מוצלח ביותר מרסלו,יפה.
מה? מה מגיע לי?
-מרג' לא מפספסת הזדמנות לקבל משהו, אולי-
ובדיליי היסטרי – אתון מבינה את ההקשר האקטואלי של הסיפור הכה נוגה ללב – ועל כן שואלת:
מרסליקו – גם אתה בעיניני אובדן הרומנטיקה? ומכיוון שאתה איש מדויק אז ננסח את זה בצורה יותר מדויקת – גם אתה בעינייני אובדן הזין האולטימטיבי, או במילים אחרות – אם נמשיך ככה עם בתי המשפט וכו', יש סיכון של סכנת סירוס? או שזה הפחד המודחק שמקבל ביטוי בסיפור הכה מוצלח הזה.
הנה מרסלו אתה חווה בקטן את מה שיוצרים חווים בגדולות – פרשנות המבקרים 🙂
חזק ביותר, מפתיע לאללה, אהבתי.
מרג' – שלחתי לך מייל עם ראשי פרקים של מה שמשגיע לך בצירוף מס' הטלפון שלי. נראה אם את באמת לא מפספסת… 😉
אתון – בקטן, ככה: הטקסט זרם בתודעתי ברמה הסמלית שלו, שהיא קרוב לודאי הרת משמעויות אותן אפשר לדרוש.
בין האופציות שאת מציעה, הראשונה נראת לי קרובה יותר. כל תנועת שחרור מגדרית כמו פמיניזם חותרת להפליה מתקנת. קרוב לודאי זהו שלב הכרחי. אך מתקנת או לא היא אפליה ובאותו שלב, קרי היום, הרבה נשים מנצלות לרעה את כוחן המשפטי. רבים המקרים של גניבת זרע בהם אישה מתנפלת על פרטנר ללילה אחד והורסת לו את החיים או נדבקת אליו בתביעות כספיות לשנים ארוכות. במקרה שאני מכיר מקרוב, על אף שהבחור רצה להגיע להסכם, העדיפה הבחורה להריץ אותו, לעשות לו מניפולציות עם ביקורי התינוק ובסופו של דבר ללכת לבית משפט כדי למקסם את גובה המזונות גם כשהיא יודעת שאין לו גרוש. רבים המקרים של גרושות הרומסות את האקסים שלהן מבלי לעצור שנייה לחשוב שהם אבות ילדיהן ונשואים או לא טובת השני(יה) חשובה לעתידם של הקטנים. אני חש שהכוחניות המשפטית בה משתמשות הרבה נשים שלוחות רסן פוגעת בהרמוניה ביחסים שלא יכולה להגיע לא מן החוק ולא מהפעלת אלימות משפטית. וכן, יש לזה אפקט מסרס כלשהו. למרות שבהטרדה מינית אף פעם לא נתקלתי מקרוב, נראה לי שמתבקשים גבולות מאוד ברורים כשמדובר בממונים וכפופים, שהרי במצב זה מופעל לחץ על הכפוף פן יאבד עבודתו או ירעו תנאיו, אבל בין עמיתים זה לגמרי מיותר. באהבה ובסקס בין אנשים חופשיים, כמה שפחות חוקים יותר טוב. שכל אחד יקבע לעצמו את הגבולות הנוחים לו.
Ofir, תודה! 😀
היום, הרבה נשים מנצלות לרעה את כוחן המשפטי
אני תוהה מה גורם לך לכתוב משפט שהוא לחלוטין מנותק מהמציאות. האם זה המקרה הפרטי שנתקלת בו? סיפור אישי שלך?
כוחן המשפטי של הנשים באיזה מובן? במובן שמי שמחזיק בכסף הגדול ובכוח – זה עדיין הגברים?
שבבית המשפט העליון – ההרכב רובו הגדול מורכב מגברים? (למרות שהנשיאה היא היום אישה – שזה חידוש) שבכנסת (המחוקקים) – הרוב זה גברים בלי קשר ליצוג של הנשים באוכלוסיה?
שבתוך המערכת המשפטית עצמה קיימת עדיין אפליה בקידום הנשים במערכת המשפטית. אני יודעת שעד לפני עשר שנים הנשים היוו 40% מהשופטות בבית משפט השלום ורק 20% בבתי המשפט המחוזיים, אני לא זוכרת כרגע את מספר הנשים בבית המשפט העליון אבל לעניות דעתי זה אחת או שניים – השאר כולם גברים.
המציאות היא שבאופן מסורתי, החוק כתחום וכמקצוע היה נחלתם הבלעדית של הגברים עד לא מזמן. העובדה שנשים לא היו מעורבות בחקיקה ובקביעת המדיניות (ובמובן מסוים עדיין ההשפעה שלהן קטנה) יצרה עם הזמן מערכת חוק שמשקפת דעות קדומות כלפי נשים, שהוסוו היטב על ידי ההנחה הרווחת ששיטת עשיית הצדק הקיימת היא צודקת וחסרת פניות.
במשפט העברי, שאליו מתייחס החוק שלנו במקרים של לקונה (כשאין פתרון לבעייה בחוק קיים) עדותן של שתי נשים שווה לעדותו של גבר. אני שמעתי עורכות דין שסיפרו לי על היחס הזלזלני של שופטים כלפי נשים המופיעות כעדות.
נשיאת בית המשפט העליון למשל לא יכולה להופיע בבית הדין הרבני כי היא אישה.
הגישה הפטרנליסטי שמתייחסת לנשים כיצורים לא אמינים, אמוציונליים, אימפולסיביים באה לידי ביטוי כשנשים תובעות גברים במקרים של אלימות כלפיהן. האישה היא החשודה ולא הגבר שהיכה/אנס/רצח אותה.
יש על זה מחקרים שלמים שאין לי כוח להיכנס לזה עכשיו. אחד הוא של ד"ר תמר ליבס שכתבה על הרטוריקה הלשונית של עורכי דין שהגנו על נאשמים בתקיפה מיני. רטוריקה שיושבת על הסטריאוטיפים שאישה היא או טובה או רעה, זונה או קדושה, תמימה או נוכלת.
וזה עוד לפני שאני נכנסת איתך לעונשים המגוחכים:
איש אנס אישה במלון תל-אביבי, בנשות ה-80. הוא אנס אותה תוך כדי זה שהוא חתך לה את הפנים ואת הגוף עם בקבוק שבור. איזה עונש הוא קיבל מרסלו?
חמש ששנות מאסר, ולמה? – השופטים הסבירו שהיא הסכימה לעלות איתו למלון. זה פשוט דוגמא אחת שאני זוכרת כרגע – אבל יש כאלה עד אין סוף גברים שרצחו את הנשים שלהם ויצאו בעונש קל וכו'
גם על זה יש מחקרים בעיקר אצל האמריקאים שם הקימו בעקבות הממצאים תוכניות השתלמויות להעלאת המודעות של השופטים לסטיראוטיפים של עצמם, כדי לאפס את המערכת בעניין הזה של הסטריאוטיםים והדעות הקדומות.
אני בזמנו, הייתי מעורבת בנסיון לקדם פה בארץ השתלמויות דומות לשפוטים, נסיון שכמובן נכשל.
אתה מדבר על הרמוניה ביחסים. אין שום קשר בין הרמוניה לבתי המשפט. ברור שמה שמגיע לבתי המשפט הוא לא הרמוני ופוגע ביחסים -אבל מעניין שאתה בוחר לראות רק צד אחד של המטבע הנשים שמנצלות דרך המערכת המשפטית ולא את זה שאולי מסתובבים בחוץ גם גברים שנוטשים נשים עם ילדים מבלי להרגיש מחויבות לשלם מזונות. או שעושים הכל כדי שהאישה וילדים יקבלו את המינימום, או מתנקמים באישה שעזבה אותם על ידי זה שהם לא משלמים מזונות או משלמים מעט מאוד. למה לשים את זה רק אצל נשים?
אתון: את מעלה סוגיות רבות. 1. אפליה בקידום בעבודה 2. בתי דין רבנים והמפשט העברי 3. אלימות 4. בעקבות מה שכתבתי, סוגיות של מזונות.
נראה לי ששלושת התחומים הראשונים הם כלליים.
1. אפליה בקידום בעבודה יש לא רק על רקע מיני, גם גזעי או לאומי למשל, ובארץ באופן בולט לגבי אזרחים ערבים. אף כי אין לי נתונים, הרושם שלי הוא שהאפליה על רקע זה הרבה יותר בולט מזה על רקע מיני. בהקשר הדוגמא שאת הבאת: מה היחס בין שופטים ערבים לשופטים נשים באינסטנציות המשפטיות השונות? בכל מקרה אין לי כאן ויכוח איתך – באפליה על כל רקע שהיא יש להילחם.
2. הפרדה בין דת ומדינה היא סוגיה ברורה מבחינתי – אין לבתי דין רבניים מקום כלל כמוסדות ממלכתיים. אם אנשים מתוך אמונתם יעדיפו לפנות באופן פרטי למוסדות דתיים לפתור את הסכסוכים ביניהם זה עניינם (כל עוד ההסכמים שישיגו הם במסגרת החוק), אבל זאת לא יכולה להיות אופציה ממלכתית.
3. אלימות היא אלימות היא אלימות ולא משנה אם הקורבן הוא אישה, ילד, זקן, גבר מן היישוב או ראש ממשלה. נכון, תופעה נפוצה של אלימות כלפי נשים דורשת טיפול מיוחד בה. אין לנו פה הפרש.
4. הנקודה הרביעית היא ספציפית ליחסים בין גברים ונשים. כאן הנטייה של בתי משפט ברורה: גבר לא יקבל את חזקת הילדים. גם חזקה משותפת לא אופציה. יש נוסח אחד והוא שהאישה נשארת עם הילדים ועל כן יש לדאוג לרווחתה ורווחת הילדים ואילו האב הופך לאבא של מזונות. התפיסה שמפרנסת את הנוסח הזה היא של חברה פטריארכאלית גרידא. אין בתי המשפט מבחינים בין פרט לפרט (לא משנה אם האישה מיליונרית והאיש חסר כל). גברים שנוטשים נשים עם ילדים הם עבריינים. אני לא מדבר על עבריינות אלא על מה שהחוק מתיר ומעודד. במקרה המסוים אליו התייחסתי, מקרה של הריון מיחסים מזדמנים, הבחורה העמידה את הבחור מול עובדה גמורה, פתאום עליו לשלם מזונות. הבחור הסכים להשתתף באחריות גידול התינוק, אך כשהבחורה הבינה שהאופציה של בית משפט כדאית לה יותר כי סכום המזונות גבוה יותר, הלכה על זה בלי להסס. וכן – גם כאקט של כוחניות. אני לא ראיתי ולא שמעתי על אישה או תנועת נשים שמלינה על כך שלא נותנים את חזקת הילדים לאבות באופן שוויוני. זאת אומרת המאבק על השוויוניות הוא רק לכוון אחד, אבל איפה שכדאי להחזיק בתפיסות וערכים של חברה פטריארכאלית לא שוויונית, שותקות.
שימי לב: התוצאה היא שהחוק כפי שהוא מעודד נשים ללכת לבתי משפט גם כשקיימת אופציה ידידותית יותר, שבטווח הארוך תשתלם יותר מבחינה ההרמוניה החברתית ושל הפרטים המעורבים, אך לטווח המיידי פחות כדאית לאישה מבחינה כספית.
מרסלו התחומים קשורים אחד בשני. זה שקיימת אפליה של ערבים בקבלה למקומות עבודה אין לנו ויכוח. התשובה שלי התייחסה לאמירה שלך על הכוח המשפטי הגדול שיש לנשים, שאין לו בסיס. נשים הן בעמדת נחיתות לאורך כל הדרך.
הדוגמא שלי של המשפט העברי – לא הייתה להראות שאין הפרדה בין דת ומדינה אלא להראות את המקור של הסטראוטיפים וכיצד המצב התגלגל לאן שהוא התגלגל.
בנוסף, זה יפה לדבר על הפרדת דת ומדינה במצב שבו הגירושים והנישואים נעשים דרך בתי הדין הרבניים. גם אם הזוג מתחתן בקפריסין לא בחתונה דתית הם עדיין חיייבים להתגרש בבית הדין הרבני. רוצה לומר, שהמציאות של התפיסות שמכתיבות את עולמם של דייני בית הדין הרבני מאוד רלבנטיות לדיון שלנו.
הניסיון שלך כאן לדבר על אלימות כאלימות, אפליה כאפליה, זה סוג של טשטוש של עובדה שגון לנון נתן לה ביטוי יפה במשפט: האשה היא הכושי של העולם. לכל תרבות יש את הזרים שלה, א ה"אחר" שהיא מפלה – אבל בכל התרבויות האישה היא האחר, המופלה, שאליו מנוקזת אלימות.
הסיפור עם בתי המשפט והאחזקה של הילדים הוא אכן סיפור עצוב כשמדובר בגבר שאכן קשור מאוד לילדים ורוצה לקחת חלק משמעותי בגידולם, אחרי הגירושים. יצא לי להיפגש עם זה אישית, דרך חבר קרוב. זה מצב נוראי של חוסר אונים ובמובן הזה בתי המשפט אכן פועלים לפי סריאוטיפים ישנים. עדיין, ממה שאני ראיתי – המצב הזה מתקיים כשבני הזוג לא מצליחים להגיע להבנה ביניהם, לא מצליחים להגיע לגישור, זאת אומרת הגירושים הם גירושים קשים, גירושים של מאבק ומלחמה. מניסיון חיי הקצר – גירושים קשים, דורשים שני צדדים. לטנגו תמיד צריך שניים.
במקרה של גישור ושל יכולת להידבר, בית המשפט הופך לגורם מאוד שולי.
במקרה הספציפי שאני מדברת עליו. הייתה שם התעקשות כוחנית לא קטנה ואטומה מאוד של הגבר, למרות שכאמור אני הייתי בצד שלו, יכולתי מאוד לראות איך הוא מוביל את המצב הזה על עצמו. איך הוא מבקש לקבל שליטה מלאה. זאת שמולו כמובן לא הייתה מלאך…אבל כמו שאני ואתה יודעים דומה מושך דומה.
נחזור לבתי המשפט שפועלים ככה כי החברה עדיין לא עשתה שיפט.
ונושא ההחזקה הוא רק שלב בשרשרת שברובה האישה היא בעמדת נחיתות.
אני מעתיקה לך את עמדת שדולת הנשים בנושא האחזקה.
הדין הדתי בנושאי אישות, ככלל, מיטיב עם גברים ומרע עם נשים. התהליך של פרידה וגירושין מעניק לגברים יתרון באשר הם המגרשים הבלעדיים וללא הסכמת הגבר אין גט. דבר זה גורם לאי שוויון וחוסר איזון במשוואה של פירוק הנישואין. עובדה זו גורמת לנשים רבות לוויתורים על רכוש, מזונות וזכויות המגיעות להן. נקודת המוצא איננה שוויונית באשר היא מעניקה יתרון בולט לגבר. חזקת גיל הרך, אשר מעניקה לאם חזקה על ילדים בעת פירוק הנישואין, הינה חוליה אחת בתוך מערך שלם שבו מעמדה של האישה נחות מזה של הגבר. יש לבחון את המכלול כולו וחוסר השוויון שבו, ולא להסתפק בבחינת חוליה אחת במכלול זה.
אלמנט הסחטנות בהליך הגירושין
כאמור, כיום בהליכי הגירושין, לגבר כוח רב יותר מאשר לאישה כי ללא הסכמתו, אין מתן גט, כלומר ע"פ הדין הדתי רק הגבר יכול לתת את הגט. אלפי נשים בישראל נשארות מסורבות גט ועגונות, חלקן משלא נענו לדרישות סחטניות של בני זוגן.
אם תבוטל חזקת הגיל הרך, משמורת הילדים תהפוך לנושא נוסף הנתון למשא ומתן הלא שוויוני בהליך פירוק הנישואין. נשים יאלצו לוותר על מזונות ילדיהן וחלקן ברכוש בכדי לא לאבד משמורת על הילדים ובמקרים אחרים ייאלצו לוותר על משמורת הילדים בכדי לזכות בגט. לכן, כל עוד דיני הגירושין בישראל אינם שוויוניים, לא ניתן להחליף את המודל הקיים, במודל בו האישה עומדת בפני סכנת איבוד המשמורת ובכך נתונה לסחטנות לשם קבלת הגט.
טובת הילד כעקרון מנחה בקביעת משמורת על ילדים
עיקרון העל לפיו נקבעת משמורת ילדים הוא עקרון טובת הילד. לכן בבואנו לבחון חלופות למודל הקיים, עלינו לבחון אותן לאור עקרון זה. בבואנו לשקול את החלפת מודל "חזקת הגיל הרך" במודל אחר, עלינו לוודא בראש וראשונה שמודל חליפי לא יפגע בטובת הילד.
אחד המודלים המוצעים להחלפת "חזקת הגיל הרך" הוא מודל "המשמורת המשותפת". מודל זה אינו שם בראש מעייניו את טובת הילד, אלא את האינטרס של אותם הורים, החפצים להמשיך לחלוק באופן שווה בטיפול בילדים. מבחינת הילד, משמורת משותפת משמעה שלילד ישנם שני בתים, שביניהם הוא נודד עם חפציו. אם נרצה להחליף את מודל "חזקת הגיל הרך" במשמורת משותפת של שני ההורים, עלינו להיות משוכנעים שמבחינת הילד, מצב זה של שני בתים הוא טוב יותר, או לכל הפחות, אינו גרוע יותר, מהמצב בו לילד ישנו בית אחד.
המציאות איננה שוויונית: ברוב המקרים, המטפלת העיקרית היא האם
מודל חליפי אחר המוצע במקום "חזקת הגיל הרך" הוא מודל "ההורה המטפל העיקרי". מודל זה מניח מציאות נייטרלית מגדרית, אך עומד בניגוד למציאות הקיימת בפועל. מחקר מקיף שנערך מצא כי למעלה מ-90% מהסדרי המשמורת, הנקבעים ברובם המכריע בהסכם, כוללים משמורת אם בלעדית.
כ-97% מהילדים במשפחות חד-הוריות, חיים עם האם.
במצב הקיים כיום, ממילא ברוב המכריע של המקרים, האם היא ההורה המטפל העיקרי, ולכן החלפת המודל לא תשנה את המצב בפועל: ברוב המכריע של המקרים עדיין תקבל האם את המשמורת, בדומה למצב כיום. גם בחקיקה הקיימת כיום, רשאי בית המשפט להחליט בניגוד ל"חזקת הגיל הרך" במקרים בהם יש סיבות להעניק את המשמורת לאב ולא לאם. כלומר, בפועל, במצב הקיים כיום, אין למודל זה משמעות מעשית. מודל זה יוכל להיות בעל טעם, אם וכאשר תשתנה המציאות בפועל ואימהות ואבות ישמשו כהורה המטפל העיקרי במידה שווה, אך אין סיבה לעבור למודל המניח מציאות שאינה קיימת.
הכנסת שיקולים כלכליים למבחן המשמורת תפלה נשים לרעה
ישנה גם הצעה לבטל את חזקת הגיל הרך ולקבוע את עקרון טובת הילד כמבחן בלעדי, ללא כל הנחייה נוספת. במקרה זה לא ברור מראש מי מההורים יקבל את המשמורת, ובית המשפט יצטרך לקבוע מבחנים על מנת לפסוק בעניין.
במסגרת המבחנים אשר ייקבעו ע"י בית המשפט עלול להיכלל גם הפרמטר הכלכלי. . אם כך יהיה, יפלה הדבר את הנשים לרעה, שכן לרוב, נשים מרוויחות פחות מגברים, או שאינן עובדות מחוץ למשק ביתן, ואמצעיהן הכלכליים פחותים יותר.
סיכום
המצב כיום בישראל הוא שדיני הגירושין אינם שוויוניים ונשים נתונות בעמדת נחיתות בהליך הגירושין. לא ברור שמודלים חליפיים יהיו טובים יותר מבחינת עקרון טובת הילד, המציאות החברתית אינה שוויונית ורק מיעוט שבמיעוט של גברים הם המטפלים העיקריים של ילדיהם, ואלה יכולים לקבל משמורת על ילדיהם גם במצב החוקי הנוכחי. כמו כן ישנה סכנה של הכנסת שיקולים כלכליים למבחן המשמורת, שיקולים המפלים נשים לרעה. מכל הטעמים הללו אנו סבורות כי יש להותיר את חזקת הגיל הרך על כנה.
א. מודל המשמורת המשותפת אין משמעו בהכרח טלטול הילד בין שני בתים. ביישומו המיטבי הילדים נשארים בבית המשותף ואילו ההורים מתחלפים בו. התעלמות שדולת הנשים מהנזק שנגרם לילד כתוצאה מהעדר דמות אב בביתו, מראה כי אין היא דואגת לטובת הילד אלא לאינטרסים מגדריים על חשבון הרך.
ב. המציאות בה רוב הסדרי משמורת כולל משמורת בלעדית של האם, היא תוצאה של מגמת הדין והנוהג הקיימת, על פיה מייעצים עו"דינים, עו"סים ויתר הגורמים המעורבים את בני הזוג. גברים לרוב חסרי תודעה מגדרית ומודעות לכך שעל ידי מתן משמורת בלעדית לאם הם מסכימים למצב של חוסר איזון משפטי לרעתם בבתי המפשט אם יתעוררו בעיות בהמשך. שלילת האופציה על ידי שדולת הנשים חותרת להנציח את המצב הקיים.
ג. לבסוף, הפיסקה הבאה מוכיחה בבירור כי אין שדולת הנשים מונחית על ידי שיקולים של טובת הרך אלא על ידי חיזוק מעמד האישה על חשבון טובת הרך:
ישנה גם הצעה לבטל את חזקת הגיל הרך ולקבוע את עקרון טובת הילד כמבחן בלעדי, ללא כל הנחייה נוספת. במקרה זה לא ברור מראש מי מההורים יקבל את המשמורת, ובית המשפט יצטרך לקבוע מבחנים על מנת לפסוק בעניין.
במסגרת המבחנים אשר ייקבעו ע”י בית המשפט עלול להיכלל גם הפרמטר הכלכלי. . אם כך יהיה, יפלה הדבר את הנשים לרעה, שכן לרוב, נשים מרוויחות פחות מגברים, או שאינן עובדות מחוץ למשק ביתן, ואמצעיהן הכלכליים פחותים יותר.
האם שדולת הנשים מחשיבה עמצה מוסמכת יותר מבתי המשפט לקבוע מהי טובת הרך? אני הייתי תומך בדרישה כי הקריטריון הכלכלי לא יהיה המכריע מבין שיקולי בית המשפט. אלא שפיסקה זאת מוכיחה בבירור כי שדולת הנשים משתמשת במשמורת על הילדים ככלי במאבקה ותו לא.
התוצאה משימוש ציני זה של שדולת הנשים במשמורת על הילדים היא גרימת סבל רב לכל: נשים בסערת הכעסים – כעסים מובנים שהרי חלום משמעותי ביותר כורס מול עיניהן – במקום לכבושם על מנת לשאת ולתת בצורה מפוקחת ובוגרת עם אב ילדיהן -שאינו כואב וכועס פחות על האובדן -, מפנות אותם אל מי שהיה שותף לחלומן ומכות בו עד הפיכתו לצל מעצמו. בכך מונעות מעצמן שותף אמיתי לגידול הילדים, מהילדים אב במלוא עוצמתו ומאדם שהיה פעם אהוב, את כבודו העצמי.
הבהרה: כשאני מדבר על הפרדת דת ומדינה בהקשר דנן פירושה כי דיני אישות יהיו ביוריספרודנציה של בתי משפט אזרחיים. זה המאבק האמיתי ולא לפצות על אנכרוניזם משפטי על ידי פיצוי יתר לכיוון נגדי שבסופו של יום פוגע דווקא באותם הגברים שלא רצים לפתוח תיק ברבני אלא פונים לאופציות גישור או לאזרחי מתוך השקפה שיוויונית.
מרסלו – ברשותך אני אלך לשורה התחתונה שנראית לי הכי חשובה בדיון הזה. אף אחד, אבל אף אחד לא יכול לקחת למישהו את כבודו העצמי, או את העוצמה לצורך העניין.
הדיון המופשט הזה בינינו על גברים ונשים יש לו ערך, אבל בסופו של יום לא ערך שממש מעניין אותי. העולם הגדול על עיוותיו, הוא העולם הגדול על עיוותיו.
אני מעדיפה לעסוק במקומות שקשורים ישירות להוויה שלי היום-יומית.
(ולא שהמערכות הגדולות לא משפיעות על היום- יום שלי, כמובן שהן משפיעות, אבל אני בוחרת לקבל את זה כגזירה, כל עוד אני לא פעילה פוליטית וכו').
ובהוויה היום- יומית שלי, אם פגעתי במישהו, אני מנסה להבין איך פגעתי בו והאם אני יכולה ללטף את המקום הקשה והפגוע שלו, או להרגיע את הכאב באיזה אופן. אני מודה שישנם מקומות בתוך החיים שלי, שהרגשתי שהצד השני כל כך תקוע עם הסיפור שלו שאין עם מי לדבר. זה גם המצב שבו זה שמולך הופך אותך למפלצת – מכיוון שאין לו את הכלים להתמודד עם הסיטואציה, להפוך את זה שמולו למפלצת זה המוצא הקל. אין ספק שמצבים כאלה גם מייצרים טינה וכעסים. זה לא קל כשמישהו ממקום חלש ועלוב שלו הופך את האחר למפלצת.
אני לא חושבת שזה מקרי שמערכות יחסים מהסוג הזה היו מערכות יחסית שוליות בחיי, או לפחות כאלה שבקלות יחסית יכולתי לקום ולעזוב. אני מאמינה שאם הן לא היו שוליות, הייתי עושה את המקסימום האפשרי להידבר, להבין, לפחות להגיע למצב שבו אני יכולה להיפרד בלי כעס. אני חושבת שכאשר אני לוקחת אחריות על הצד שלי – זה תמיד מסדר עבורי הכל. אחריות במובן הכי עמוק – אחריות שמתחילה מהשאלה – מדוע בחרתי להיות במערכת יחסים עם הבן אדם הזה ולא עם אחר? מה היה שם? מה אני עשיתי שהוביל למצב הנוכחי?
לא פשוט "לקום ולעזוב" כשיש ילדים באמצע. בשבילי עיוותי עולם אלה לא תיאוריה, ולא מכיוון שאני פעיל פוליטי. אבל אני מסכים איתך על להתבונן ולקחת אחריות על עצמי. זה נכון בכל מצב.
לא אמרתי שזה פשוט לקום וללכת, אמרתי שלפעמים יש מצבים שבגלל שהאדם רחוק ולא ממש קרוב ואפשר להתנתק בקלות אז אולי לא חייבים להשקיע את הניסיון של ההידברות.
עכשיו כשאני כותבת את זה אני חושבת שזה לא נכון. יש מערכת יחסים אחת בחיים שלי – שנגמרה לא טוב, זאת אומרת הבן אדם יש לו בטן מלאה עלי.
זאת מערכת יחסים שהייתה לי עם איזו בחורה שאני לא ממש הרגשתי קרובה אליה, אבל היא הייתה במשבר נוראי, אחיה נהרג בצבא וכל מיני סיפורי זוועות. בקיצור די תמכתי בה במשך תקופה ארוכה וזה היה קשר חד- צדדי, היא לא ראתה אותי ממטר וגם לא עניינה אותי מי יודע מה, אני הייתי הצד התומך. כמובן שיש לזה כל מיני היבטים של – בשביל מה לי לבחור להיות הצד התומך וכו', אבל נעזוב אותם, את החשבון נפש שלי עשיתי.
בכל אופן הגיע השלב שנמאס לי ורציתי להתנתק הסברתי
שזה לא מתאים לי, שזה די חד-צדדי ושאני לא מקבלת בקשר הזה תמיכה. היא אמרה לי שהיא מבינה, אבל בעצם היא ממש לא התייחסה למה שאמרתי, לא הקשיבה לי בכלל ולא הבינה מה אני אומרת. אותה עניין דבר אחד – שהכל יחזור להיות כמו שהיה.
היא לא הירפתה. נשבעת לך, חיזור גורלי היה כלב מול מה שעברתי.
אני ידעתי שאם אני אשב איתה לכוס קפה, לא באמת תהיה שיחה, כי שיחות כבר ניסיתי והן לא עבדו. בשבילה זה יהיה רק סימן להמשיך את הטלפונים וההצקות ביתר שאת.
מה שיצא מזה שהיא התחילה לספר לעצמה ולאחרים שאני מפלצת.
עכשיו אתה יודע המדינה קטנה ויוצא שאת בדיוק נופלת להיות בקשר עם חברה שלה ששמעה עלייך ממנה דברים איומים, ובאיזשהוא אופן עקיף כזה זה מציק לי.
עכשיו, תוך כדי מה שכתבתי לך ( שתמיד כדאי להשתדל להגיע להבנה) אני שואלת את עצמי האם יכולתי לעשות משהו אחר – כן לשבת איתה לכוס קפה? ואז מה עוד שיחה?
זאת אומרת, אני חושבת שיש אנשים שאולי באמת אין מה לעשות מולם, גם כשאתה לוקח אחריות. הם לא לוקחים על עצמם אחריות, הם אטומים ולא רואים ולא מקשיבים לך.
לא יודעת האם יש דרך להגיע לבן אדם שנעול בקטע שלו ולרגע לא מסוגל לראות אותך.
אני סיפקתי לה דברים מאוד חשובים שהיא לא הייתה מוכנה לוותר עליהם ולכן היא לא הייתה מסוגלת "להיפרד". מבחינתי גם זה היה בסדר, עד שבשלב מסוים, כשהבנתי את האופן שבו היא מציירת אותי התחלתי גם אני לפתח כלפיה תיעוב וגם כעס – כי יא חתיכת חולירה, אני עזרתי לך כל כך הרבה וברגע שאני רוצה להפסיק את הקשר – הכל נמחק, כל התמיכה וההצלה שקיבלת ממני ואני הופכת להיות איזו מין מפלצת שחורה. האמת היא שזה מזעזע. כפיות טובה מרתיחה.
אחר כך היא גם עשתה דברים מכוערים, טוב, נו…
אבל אתה מבין מרסלו, אני מנסה להבין, האם בכל מצב ניתן להגיע להידברות עם הצד השני, מה שאני כל כך בחום המלצתי עליו.
הייתי אומר את זה ככה: חובה לנסות. אבל למעשה אין לנו נצח זמן. לפעמים אם ההדברות לא הולכת עכשיו, אחר-כך כבר לא רלוואנטי.
יש כמה אנשים שוויתרתי להדבר איתם. קלטתי את הראש, המנגונים, המקום בו הם מסתגרים והבנתי שאין דרך. כמו במקרה שלך, ההדברות עצמה שמשה להם למשחק שלהם.
ובהקשר אחר:
פעם אחת, כשפרופ' לייבוביץ היה בחיים, ראיתי אותו בפאנל פוליטי ולידו נציג מהימין (לא זוכר מי). אחרי שהנציג סיים לומר את דבריו, קם הזקן, ניגש אליו והכניס לו סתירה. אחר-כך הסתובב לקהל ואמר: "אם פשיסטים אין מה לדבר".
כן, אז זהו אני לא מאמינה בזה שעם X או Y אין מה לדבר.
מצד שני זה בדיוק נוגע בנקודה של הבא להורגך השכם להורגו. זאת אומרת כשמישהו בא מולי עם סכין זה לא הזמן לשיחות נפש. אני מניחה שליבוביץ הרגיש שהפשיזם זה סוג כזה של איום.
והחזרתי את הקטע של החרה – סוג של מזכרת לעצמי.
פינגבאק: מסע » ארכיון הבלוג » מי הצנזור ב-Photobucket?
פינגבאק: יאללה ביי » ארכיון » אחרון הסטירים
מרסלו, חשבתי שזה יעניין אותך זה קשור לדיון כאן
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3380745,00.html
תודה להפנייה אתון!
הסיפור שלך מדהים!
🙂 נדהמתי 😮 😯
הסצנה הזו יכולה להיות במעמד של סרט! ❗ 😀