קראתי בהנאה תמימה את שכתבו שכניי הבלוגוספריים בהפקה החגיגית של משפחתובלוגיה ליום המשפחה.
יפה. המילה מתלבשת על הפוסט הזה ככפפה על היד.
ויחד עם זאת, בטפטופים מאוחרים, הסתננו להם געגועים.
לתקופת הילדות. לתקופת הנישואין. לתקופות של יחד.
בוקר חורפי של גשם. זמן עצירה.
היה משהו חמים וטוב במוסד שהיום בסכנת הכחדה.
כן. היום אני מתגעגע למשפחה.
מישהו מכיר פסיכולוג טוב באזור ירושלים?
Family Portrait – Magdalen Hsu-Li
מסע 
הי. אם תמשיך ככה, הבנות הפנויות תשמחנה להחליף את הפגישה עם פסיכולוג בפגישה למטרת היכרות…ראה הוזהרת! 😉
🙂
לא מכירה פסיכולוג טוב באיזור ירושלים, אבל נסיון עבר מלמד שחברים טובים לפעמים עושים את העבודה, ואפילו יותר טוב 🙂
אטלנטה, מסכים איתך. לא רק זה, אלא שמאז שפתחתי את הבלוג אני מגלה שהקריאה של מה שקורה לאנשים סביב והשיח איתם גם הם קרקע פוריה לעבד דברים, לזוז מעמדות…
מרסלו, אני אשלח לך במייל. הטופ שבטופ.
לא מסכימה עם אטלנטה שחברים יכולים לעשות עבודה של פסיכולוג טוב. חברים זה חברים ופסיכולוג זה פסיכולוג. אם חברים יכולים לעשות את העבודה של הפסיכולוג -אז הפסיכולוג, כבודו במקומו, לא ממש טוב.
זה לא אומר שלחברים אין תפקיד חשוב.
מצד שלישי- תמיד יש יוצאים מהכלל.
אבל בהחלט פסיכולוג בהחלט מתאים לפתוח נקודות עיוורון שבגללן הבן-אדם רץ סביב הזנב של עצמו.
מסכים גם איתך אתון. כנראה שהיום אני לא כל כך מתחשב בלוגיקה האריסטותלית. גם לא בסתירות וגם לא בשלישי המוצא. כוונתי למה שקורה פה. אנשים נפתחים, ותוך כדי קריאת הדברים שלהם אתה לומד על עצמך… כמובן שאם לדייק קצת, לכל אחד תפקיד דומיננטי: חברים תומכים ועוד, פסיכולוג משקף ועוד, בלוגוספרה משתפת ועוד. אך כולם גורמים לגדילה. בעצם – מה לא?
געגועים לביחד. זה משהו שאפשר להזדהות איתו.
מסכימה עם האתון. פסיכולוג וחברים לכל אחד מהם פונקציה שונה כל כך בחיים.
בודאי שונה. לא כל כך רציתי למשוך את הדברים לדיון רציני, אבל אם מתפתח מעצמו…
השוני הראשון בסוג הקשר: עם חברים יש תמיד הדדיות. יכול והתפקידים מתחלפים ופעם את תומכת ואחרת את נתמכת, אך בסופו של דבר ידידות לא תחזיק מעמד לאורך זמן אם את במצב של נתמכת מתמדת. גם, תמיכה היא אחד המרכיבים בידידות. אני חושב שהיא ניזונה מהרבה מאוד דברים אחרים: כיף ביחד, שיתוף פעולה טוב… סינרגיה: ההמצאות ביחד מעצימה את כולם. אצל פסיכולוג הקשר שונה לגמרי: הוא שם לעזור לך (הדרכים רבים ותלויות במיומנויות שלו) וחובתך כלפיו לשלם לו במזומנים.
השוני השני הוא במיומנויות.
אפשר לרשום רשימה ארוכה של הבדלים…
אך נכון גם שיש דרכים רבות לעבוד על עצמך, וטיפול פסיכולוגי הוא רק אחת מהן.
אתון ומרג' – לא התכוונתי לומר שבאופן כללי חברים יכולים להחליף פסיכולוג. התכוונתי (ומרסלו, אנא תקן אותי אם הבנתי אותך לא טוב) שבמקרה שמרסלו תיאר כאן – חברים יכולים לעזור.
ובאופן כללי – מנסיוני (האולי דל, אך סבורתני שמהותי) – גם לפסיכולוג אנחנו באים עם מסיכה. אם הוא טוב, הוא יקלף אותה, אבל זה יקח זמן. חברים, בעיקר חברים טובים וכאלה שמכירים אותנו הרבה זמן, עברו את זה מזמן. הם מכירים את כל סט המסיכות שלנו ויודעים מה אנחנו מחביאים מתחת. וחבר טוב נמדד לפעמים ביכולת שלו לומר לך את מה שאתה צריך לשמוע (בניגוד למה שאתה רוצה לשמוע או מוכן לשמוע). זה פשוט תלוי בבעיה, ובחברים…
מוקדש באהבה רבה לחבר הכי טוב שלי
אטאלנטה – האמת תאמר: המשפט האחרון בפוסט התכוון להיות הומוריסטי, נראה לי ש"סתם אחת" קלטה את זה. אני לא בא בטענות למי שלא, כי הוא באמת הומור דק ויכול להיות שהוא ארגנטינאי בכלל. בבואנוס איירס, עיר מולדתי, מכל שני פסיכולוגים שאת פוגשת שלושה הם יהודיים (אחד סכיזופרני). מי שלא עשה טרפיה כמה שנים, הוא טיפוס מוזר, קצת קוקו. מושגים פרוידיאניים הם חלק מהסלנג ושיח היום-יום (לא רק אצל יהודים) – מי שלא שוחה בהם דינו כדין מי שלא יודע לשחק כדורגל – מנודה ללא עוררין. לכן משמעות הביטוי היא הפוכה למה שנראית לעין בלתי מזוינת: כשלא בא לך להתמודד עם משהו, אתה הולך לפסיכולוג "לדבר על זה". טוב, אולי אני מגזים קצת, אבל לא בהרבה.
ואם כבר אתייחס להערתך השנייה: להגיע לפסיכולוג עם המסכה זה חלק מהתהליך הטיפולי. באופן טבעי את קושרת עם המטפל את אותו דפוס של קשר בעיתי שאת קושרת עם דמויות משמעותיות, ואז מתחילה העבודה, על ידי שיקופים על מה שקורה בקשר, חשיפה של הנחות היסוד הרגשיות התת-מודעות שלך וכו'. זה דורש מיומנויות שאין לכל חבר וגם – חבר מעורב בקשר באופן אישי ובמובן זה הוא לא יהיה מסוגל לעמוד מהצד ולזהות ולומר דברים שעלולים לפגוע בקשר ואולי אף בו. הוא מביא את עצמו לשיחה וכאן זה כבר לא טיפול. את גם עשויה בעצמך להיזהר שלא לפגוע בקשר או בו, אולי אף תתביישי לומר דברים מסוימים… פסיכולוג לא ייפגע כי הוא לא שם באופן אישי. הוא עשוי להגיד לך מה גורמת התנהגות מסוימת שלך (זה מרגיז! או מה שלא יהיה) כדי שתראי מה זה עושה, אבל הוא לא יתרגז אישית. הוא נשאר מחוץ לקשר. איך הוא עושה את זה? הוא הולך לפסיכולוג "לדבר על זה" 😛
אני לא באמת רואה סיבה ללכת לפסיכולוג כי פתאום הרגשתי געגועים לביחד. נהפוך הוא. נראה לי סימן טוב דווקא.
*נושמת לרווחה*
חשבתי שהתכוונת לזה בהומור, אבל אחרי התגובות של האתון ומרג' התחלתי לפקפק בזה, ולא רציתי לפגוע בך במידה וטעיתי. (האקס שלי ארגנטינאי, הלך הרוח מוכר 🙂 )
וכן, כמובן שעם חברים אי אפשר לדבר על ממש הכל, אבל כמו שאמרתי התגובה הייתה מוכוונת לפוסט.
אני רק חייבת לציין שבמקרה היחיד שבו העניין הזה נבדק, החבר הכי טוב שלי הועיל יותר לי יותר מהפסיכולוגית. לעומת זאת, כשהיה צריך להסביר לאמא שלי מה ההשלכות של מה שהיא עושה, הפסיכולוגית הייתה יעילה במיוחד 🙂