אבל הבלוגים יישארו

למה בלוג? זאת שאלה שמתגלגלת בשכונה בתקופה האחרונה (ושתחזור, אני מניח, שוב ושוב), אליה נדרשתי על ידי נתי וטל .

נראה לי שיש להבדיל בין בלוגים יעודים – כאלה שמשרתים מטרה מוגדרת מבחינת הכותב, כגון חשיפה מקצועית ברשת, קידום מוצרים, שירותים, ארגונים, רעיונות פוליטיים או חברתיים, יצירת רווחיםציפייה ליצירת רווחים מפרסום וכדומה – לבין בלוגים אישיים.

לגבי הראשונים שאלת ה"למה" פתורה – אם כי כמובן נשארות הרבה מאוד שאלות "איך".

האחרונים, בהם עסקינן דומני, מהווים תופעה מתמיהה, שהרי לא מדובר רק בילדים ונוער אלא באנשים בוגרים. למרבה הבידוח, התופעה מעסיקה בייחוד את הכותבים עצמם (נתקלתי בשאלה גם בבלוגוספרה הספרדית), אך לא אתפלא אם יוודע לי שחוקרים אותה באופן רציני.

אני מבין על פי התשובות שקראתי שהשאלה מכוונת למניעים אישיים ולא כלליים. יש לי מה לומר על האחרונים ואולי פעם ארחיב. אך היום לא אכזב ואספר על מניעיי האישיים, אם כי אוסיף אחד שעשוי לגעת ברוב הכותבים.

נתחיל בכך שאני גרפומן. יש לי רומן ארוך עם יומנים, לרבות ריבים, שריפת שנים של כתיבה בחצות ליל חורף ביער, ותשובה בהכנעה אליהם. יש לי אהבה וחיבור גדולים לספרות ולכתיבה בכלל, ומלבד סיפורי מגירה ערכתי ספרים של פרופסורים באוניברסיטה כשהייתי סטודנט, הייתי כתב בעיתון, עורך ירחונים של האוניברסיטה העברית והסוכנות היהודית, תרגמתי ספרות יפה (עמוס קינן – הדרך לעין חרוד) ועוד אין ספור חומרים חינוכיים, עסקיים וטכניים.

אבל בספרדית.

עברית הייתה לשפת היום-יום, אך המשכתי לחשוב, להרגיש ולכתוב בספרדית.

עם השנים, עם ההתרחקות מחברה דוברת ספרדית, הגמוניית הספרדית נחלשה. היום אני חושב בכמה שפות, לפעמים לפי הנסיבות ואחרת – בערבוביה.

לפרנסתי, סיגלתי לי מקצועות בתחום הגוף והרפואה האלטרנטיבית. אני מרגיש בסדר עם זה, לפעמים אפילו מתלהב, אך אני מודע ומודה: it's only second best.

הפער בין שפתי האישית לבין שפת הסביבה החברתית – עברית, מציק. אני לא יודע אם אצליח לסגור אותו אי פעם ובאיזו מידה. אבל אני חייב לנסות.

חייב, כי אני רוצה להיות חלק מההוויה התרבותית הסובבת אותי לא רק כצרכן אלא כשותף ליצירתה, כרלוואנטי בתוכה. זאת הסביבה בה אני חיי. בעברית.

הבלוג, עבורי, הוא הביטוי הראשון לאותו רצון להתערות בנעשה מבחינה תרבותית. פינה צנועה ברשת, בין אנשים שמכל אחד ואחת יש לי המון מה ללמוד, ואולי אוכל להציע, גם אם בשפה פשוטה, תכנים. צברתי כאלה ואני שמח להתחלק במה שיש לי. בעצם, זאת כבר ראשית מימוש רצוני.

לגבי המניע הכללי יותר, הנה הוא:

פעם, כשהייתי בתיכון בבואנוס איירס, הגיע אלינו הסופר המקסיקאי אוקטביו פס, מהמשוררים הגדולים של המאה ה-20, חתן פרס נובל לספרות ב-1990.

פס הציג באותה הרצאה, כאחד המניעים החשובים לכתיבתו, ה- Deseo de Trascendencia – הרצון לטרנסצנדנטיות.

סוג אחד של טרנסצנדנטיות הוא זה שכבר דיברתי עליו – לצאת אל מעבר לגבולות עצמך, אל החברה, ולהשפיע. סוג אחר, אליו התכוון פס באותה ההרצאה, הוא הרצון שיישאר דבר ממך כשלא תהיה עוד.

לרוב, אין אנו חושבים על מוות. אנו יודעים שימינו סופיים ושיום יבוא ויהיה האחרון. אך זאת ידיעה בדרך כלל מודחקת, קשה לשהות בה מבחינה רגשית ולרוב, אנו מתנהלים כבני אל-מוות.

לפעמים אני חושב על נערה בת 15. אני חושב עליה כשאני כותב את הרשומות האלה על זן ואומנות האהבה. אני מדמיין אותה פותחת את הבלוג שלי וקוראת. ופתאום אור בעיניה, וחיוך על שפתיה. וכותבת תגובה שהיום הייתה יכולה להשמע כך: "סבא רבא אתה גדול! שולתתתת11!!! XD"

ואני, מבין כותלי הרשת, אולי, מי יודע, אצליח לענות.

כי אנחנו כבר לא נהיה כאן.

אבל הבלוגים יישארו.

וכפי שעשתה האתון, גם אני זורק שרביט לאוויר הרשת ומי שירצה לקחתו, יבורך.

פוסט זה פורסם בקטגוריה אוקטביו פס, בלוגוספרה, מוטיבציה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על אבל הבלוגים יישארו

  1. מעניין, גם אני באיזה לילה ביער, שרפתי ערימות של ניירות – מין טקס שעשיתי עם עצמי . זה היה חלק מאיזה רעיון של מינימליזם שהחלטתי לאמץ אז. מינימום של דברים סביבי ובאחזקתי… זה היה מעניין. זה עבר לי.

  2. מרסלו הגיב:

    הי אתון, התגעגעתי. אצלי זה היה יותר ניסיון למרוד בכתיבה שבאותה תקופה הפכה אובסיסיבית. הניסיון לא הצליח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s