6,000 קוראים – דיוקנו של בלוג מצליח

מה הפך את אורסאי לבלוג עם ששת אלפים קוראים (ובעליה מתמדת) ואת מחברו לבלוגר שמתפרנס אך ורק מפעילות זו? במלוא לבלוג שלוש שנים, הרנן קסיארי מגלה את סודותיו.

לאחר שהבלוגוספרה עסקה בשאלה "למה לכתוב בלוג" (אטאלנטה, אטמן, אתון, טל, נתי, עידית, קלינמן, שין, שירה, שרון, ועוד הרבה מעולים אך מניין יספיק הפעם), שאלה שכמובן לא מיצינו ולא נראה לי שהייתה למישהו ציפייה כזאת, אני חש בצורך לנוע הלאה. לא כי אין טעם בשאלה – יש, והיא עשויה להוביל לגילוים מרחיקי לכת בנוגע ליצירת לשון ומבנה דעה, ובמישור אחר, לגבי החברה שלנו – אלא כי במקרה של רוב העונים, כתיבת בלוג היא עובדה, קודמת לסיבות והסברים ולא תלויה בהם. ישנו איזה שהוא רצון בסיסי שדוחף אותנו לכך.

מה שהתחיל להעסיק אותי הן השאלות על ה"מה" ועל ה"איך".

ללא ספק, אף התשובות לאלה, כמו לשאלה הראשונה, תלויות אדם ומטרות.

< מעניין אותי כרגע פחות את דעתי שלי, אלא דעתם של אלה שהתהלכו בדרך הזו, עיבדו דברים והסיקו מסקנות מניסיונם.

אחד כזה הוא הבלוגר הארגנטיני הרנן קסיארי, שכבר הזכרתי בבלוג זה. מה שמייחד אותו הוא הצלחתו: נכון להיום, הוא מתפרנס רק מכתיבת בלוגים. לא מפרסום (הוא אינו מציג פרסומות בבלוגים), אלא מהתפתחויות שנבעו מהפופולאריות לה הוא זכה, כמו הבאה לדפוס של אחת הבלוגונובלות שלו וכתיבת בלוג לסדרה בטלביזיה הספרדית.

סיבה נוספת להתמקד בו היא הזדמנות שמזדמנת. במלוא שלוש שנים לבלוג אורסאי, קסיארי כתב עליו רשומה המפרטת הרבה מאוד פרטים שיש בהם כדי ללמוד, כך נדמה לי, לא מעט.

ברצוני לחלוק רשומה זאת איתכם (לכן תרגמתי אותה):

שלוש שנים אחרי

לוובלוג שלי קוראים אורסאי. אני יכול לומר עליו שאין בו אייקונים או ציורים, שאינו נוהג לכלול קישורים לבלוגים אחרים או דפים שמעניינים אותי, שאין לו תפריט ניווט משמאל או מימין, שלא מציג פרסומות, שאין בו שעון המראה את השעה במדינה בה אני מתגורר, שאין לו רשומות יומיות, קצרות ואינפורמטיביות, גם לא וידאו של יוטוב או צילומי נוף או של נשים ערומות או לבושות. הוובלוג שלי הוא לבן עם אותיות שחורות. והיום הוא בן שלוש.

בוובלוג שלי, שקוראים לו אורסאי, לרשומות הכרונולוגיות לא קוראים פוסטים אלא טקסטים, ועוסקות לרוב בג'נר הסיפור, הריאיון או התיאטרון הקצר. יצירות אלו תמיד ארוכות: כ-1800 מילים בממוצע. לפיסקה הראשונה יש תמיד 8 שורות במדויק והיא מסכמת את העלילה או את הרוח הכללית של מה שימשיך.

מטרתן העיקרית של הרשומות באורסאי היא להלך על הגבול בין המציאות לפיקציה, מבלי שייבדל, במבט ראשון, איכן מתחילה הראשונה ומסתיימת השנייה. לספר, אמר פיגליה, זה כמו לשחק פוקר: כל הסוד הוא להיראות שקרן כשאומרים את האמת. דווקא האמת והשקר הם עמודי התווך הנרטיביים של אורסאי, ולפעמים הצדקתו בדיעבד.

כמחבר יחיד של הבלוג –ולכן כמי שמכיר טוב מכולם את מרקמו- אני יכול לומר שאף פעם לא כתבתי דבר, אפילו לא פעם אחת, מבלי להשקיע לפני-כן לפחות יום שלם בהרהורים שקטים. לפעמים הרבה יותר מזה, אך אף פעם לא פחות. מעולם לא פתחתי מסמך וורד בלי לדעת, בפרטי פרטים, מה שרציתי לומר באורסאי.

הרהורים אין פירושם התכנסות אל תוך עצמי, כנזיר המדמיין הסיפור בראשו, אלא שהיה של לפחות 24 שעות בבדיקת הרעיון. היש בו חידושים ברורים? האם יהיה באמת מהנה להשקיע את הזמן בחיבורו? האם יש להיפותזה שלי עניין אוניברסאלי או רק אזורי? האם זאת לא תיאוריה אינטלקטואלית מדי או אינפנטילית מדי? האם יש מספיק בדיחות טובות שילוו את מסלול העלילה? האם זאת לא אבן שאין לה הופכין מלבדי?

על אף שהוא נראה מגוון, ניתן לסכם את הקו הארגומנטאלי של אורסאי בארבעה נושאים שחוזרים על עצמם: הבת שלי, השינויים האבסורדים בחברה המודרנית, הצביעות ביחסים הבין-אישיים והגזמת הגעגועים לתקופה קודמת או למקום רחוק. אין אלא אלה בכל אחד מהסיפורים. ואין אלא אותן ארבע אובססיות בראשי.

לאורסאי, נכון להיום, מאה ותשעים טקסטים, ביחס של חמישה לחודש. תדירות העדכון היא של טקסט כל תשעה ימים. ההפסקה המרבית בין שני טקסטים היתה ביוני 2006 (שלושים יום) והמזערית לאחר-מכן, ארבעים ושלוש שעות (בתחילת פברואר השנה).

הטקסטים של אורסאי מתפרסמים בכמה כתבי עט. היוקרתיים ביותר הם NewsWeek,La Mujer de Mi Vida (אשת חיי), El Malpensante (החושב הזדוני), First y Brando. הצנוע ביותר הוא La Nave (הספינה), דו-ירחון שמוציא לאור צ'ירי בלוחן (הערת המתרגם: צ'ירי – Chiri – הוא חבר ילדות של קסיארי, לוחן – Luján – היא שכונה פריפרית בבואנוס איירס). בכל המקרים, הטקסטים מוצגים באופן בלעדי באינטרנט במשך שבוע שלם לפני שהם מודפסים על נייר . באורסאי לא פורסמה מעולם פיסקה שהופיעה קודם לכן במקום אחר, פיזי או וירטואלי.

קוראי אורסאי מגיעים מארגנטינה, ספרד ושאר העולם באחוזים זהים: 33% לכל איזור. מקסיקו, ארצות הברית, אורוגואי, צ'ילה וונזואלה הן המלוות הראשיות (במונחי התקבלות) של מדינות מולדתי ומגוריי. קהל הקוראים של אורסאי מונה היום ששת אלפים והגידול הוא של 8% לחודש – לפני שנה הייתם ארבעת אלפים ובשנה הבאה תהיו עשרת אלפים.

מנגנון קליטת הקוראים היעיל ביותר באורסאי הוא כלי שבלוגים לא נוהגים להשתמש בו: הכפתור "שלח לחבר" שיש מתחת לכל טקסט. שירות זה מניב, מדי חודש, חמישים נרשמים חדשים להתראות במייל או לרססים, בעקבות ההמלצות האישיות של מבקרים בתדירות. מאז שתכנתי את השירות, בשנה שעברה, הקוראים המליצו על מאמרים אחד עשרה אלף פעם. הטקסט שנשלח לחבר יותר פעמים הוא España, decí alpiste.

אורסאי החל להתפרסם ב-27 לפברואר 2004. בחודשים הראשונים הטקסטים היו קצרים יותר, סדירים ובלי מחשבת תחילה. למאמר היו בממוצע פחות מאלף מילה והייתי יכול לכתוב אותו בישיבה אחת על המחשב, בלי שימת לב יתרה. למעשה, בחודשים מרץ ואפריל בשנה הראשונה כתבתי שלושים ושניים מאמרים – אותו מספר שבשנת 2006.

הטקסט של אורסאי שזכה לדירוג הגבוה ביותר על ידי הקוראים הוא הצדיקים, אבל זה שנקרא יותר פעמים הוא גיל המדינות, המקיף את העולם כfwd-, תחת השם העולם על פי קסיארי (שם שכמובן לא אני נתתי לו), בשינוים, הרחבות וגיוונים שהוסיף העט האלמוני והעממי.

התגובות לכל אחד מהטקסטים באורסאיי בדרך כלל רבות – בהשוואה לחציון של בלוג- ומספרן מגיע, נכון להיום, לעשרים ושלוש אלף. כינויים של חמשת הקוראים המגיבים ביותר הם מלאך אפור, ג'ינג'ר, הציצי, שדונת והרומו. כולם נכחו ביום הראשון של אורסאי ולטוב המזל, הם כאן גם היום, שלוש שנים אחרי. אני לא מכיר אישית אף אחד מהם.

הקורא הממוצע באורסאי הוא בן 29, אישה, בעל מקצוע וגר בעיר עם יותר ממיליון תושבים. אורסאי הוא אחד הבלוגים היחידים שנכתב על ידי גבר ורוב קוראיו הם נשים (65%) ולא גברים (35%). תכונה נוספת יוצאת דופן היא שאין התאמה בין מרבית קוראי אורסאי לבין מולדת המחבר: רק 42% הם ארגנטינים המתגוררים במדינה או מחוצה לה. היתר – זרים מספרד ואמריקה לטינית.

בין הבלוגים הפופולאריים שכתבתי, אורסאי הוא הפחות מוצלח, וזה שהופיע פחות פעמים בעיתונות. לבלוגונובלות על עקרת בית, על נסיכה ועל מגיד עתידות היו תמיד יותר הדהוד וקהל. יותר תגובות, יותר קוראים קבועים ובאופן עקיף, יותר הכנסות כלכליות. בתי לא אוכלת תודות לאורסאיי, אלא בזכות שטויות אחרות שאני כותב.

עיצובו של אורסאי (או העדרו) מתיימר להוכיח שבאינטרנט אפשר למשוך את תשומת לב הקהל בלי צרימות ומעשי ליצנות, רק במילים מחוברות המהוות פסקאות שביחד בונות רעיונות. זהו עיצוב עצמאי המבוסס על לא אף אחד, ולקח לי להגיע אליו יותר משנתיים, לאחר שניסיתי גרסאות פחות מינימאליסטיות.

אני לא כותב כאן בשביל אף אחד, או כי יש קוראים, או על מנת שיבואו יותר. אני שם כאן מה שמתחשק לי, מתי שבא לי, ואף פעם לא השתעממתי מזה. אעשה את זה שוב אחר הרשומה הזאת, ולאחר-מכן, ואמשיך לעשות את זה גם אם יום אחד אמצא את עצמי בלי קהל, מדבר לבד, כחולה נפש או שיכור.

היום מלאים לאורסאי שלוש שנים ובא לי לדבר עליו, דבר שאני לא נוהג לעשות כאן. לרומם ולשבח אותו. לומר מי הוא וכמה הוא חשוב לי. להחמיא לו קצת. כי אני אוהב לדעת שהוא קיים, וכי עושה לי טוב לכתוב לפעמים, בלילות, על דפיו הלבנים, עם האותיות השחורות שלי, את תולדות חיינו המשותפים.