מי הצנזור ב-Photobucket?

אתמול נכנסתי לבלוג וגיליתי לתדהמתי שתמונת פסלון סטיר שפרסמתי כאן, הוסרה ובמקומה מוצגת הודעה מ-Photobucket המכריזה כי This image or video violated our terms of service.

בינתיים העליתי את התמונה לשרת של בלוגלי וכתבתי ל-Photobucket את המכתב הבא:

Hello!

I was very surprised to discover that you removed a picture from my album for violating Photobucket's TOS. The picture is of a small statue depicting a satyr and can be seen in my blog, at the post: http://marcelo.blogli.co.il/archives/37

To the best of my knowledge no author's rights are involved – this is an Ancient Greek piece of art so no such rights can be involved.

The second possibility is that you consider it obscene. That would be ridiculous. Not only it is part of classical art but it is employed by Wikipedia as the main illustration to its article on Satyrs, as it can be seen in: http://en.wikipedia.org/wiki/Satyrs

I believe you will agree with me that Wikipedia is a serious organization, and the use of the photography by Wikipedia sets a clear precedent to its respectfulness.

On the light of this fact I ask you to reconsider your decision, and in case you still believe this picture does not suit Photobucket TOS please let me know on which ground, so that I and other users will understand better Photobucket's TOS.

Thank you in advance,

Sincerely,

Marcelo Glucksmann

אני תוהה מה תהיה תשובתם…

עדכון יבוא.

בלי מילים

הסטיר האחרון (יאללה ביי)

זאת תרומתי הראשונה לפרוייקט יאללה ביי, ברוח אירועי השעה. נכתבה בכיף, פורסמה בהיסוסים, חוזקה על ידי נתי ונשארה…

סצנה ראשונה

פרוזדור של בית מלון. שומעים צעקות ריב עמומות. פוקוס על דלת. הדלת נפתחת לפתע ויוצאת ממנה בחורה נסערת, טורקת הדלת בצאתה.

בחורה פוסעת כמה צעדים בכעס ונעמדת. מביאה את שתי ידיה לחזה הכואב. נשענת עם גבה על קיר. מכניסה יד אל תוך החזה ומוציאה ממנו לב שבור.

מחזיקה בשתי חתיכות ליבה בידיה, מסתכלת אליהן ועיניה מתמלאות דמעות. מחליקה גבה על הקיר עד שהיא יושבת, בוכה.

נשמעים צעדים נחרצים ברקע. הצעדים נעצרים ליד בחורה. בחורה מרימה עיניה ורואה (המצלמה עוברת כך) כפות רגלי סטיר, רגלי סטיר, זין סטיר מול פניה.

פסלון של סטיר

בחורה (צועקת) – מה זה הזין הזה!

מחברת את שתי חתיכות ליבה במכה מצלצלת ומחזירן לחזה.

בחורה – מה זה צריך להיות?!

סטיר – (תוך תנועות קלות של הזין ובקול נעים) – שלום בחורה, אני סטיר בית המלון (על רקע הזין מופיעות פני סטיר המחייכות במקצועיות), אוכל לעזור במשהו?

בחורה (קמה, מסדרת את בגדיה) – מי קרא לך בכלל?!

סטיר – שירות יזום מרום סרביס. המנהל שלח אותי, חשב שאולי צריכים אותי פה. ונראה לי שצדק.

בחורה (ברוגז גובר והולך) אני לא צריכה שום זין פה! תגיד למנהל שלך שתשלח אותך לאחותו!!

סטיר (מתנצל) – לא התכוונתי להעליב, סליחה, אני מתנצל.

בחורה – אז תתחפף כבר!

סטיר (מתחנן) – לא, בבקשה, את לא יכולה לעשות לי את זה.

בחורה – לעשות לך מה? אני חייבת לך משהו? מי אתה בכלל? מה הולך פה?

סטיר (ספק לבחורה ספק לעצמו) – יפטרו אותי.

בחורה – שיפטרו! תחפש עבודה נורמאלית! מה זה צריך להיות להסתובב עם זין בבית מלון? זאת עבודה זאת?

סטיר – אין לי הרבה אלטרנטיבות. שמעת על קצב, על רמון? קראת מה שכותבים בבלוגים? אני אבוד. הקריירה העצמאית שלי נגמרה. חוסלה. רק בתי מלון. ולא כולם. ומשלמים חרא, סליחה על הביטוי.

בחורה – אז תמצא משהו אחר!

סטיר – עם הזין הזה? אף אחד לא רוצה אותך עם כזה דבר… פעם לקחו אותי בפאב של לסביות בתור מתלה למעילים, אבל מהר מאוד נמאס להן מהזין ולי נמאס לזיין מעילים. יש לי גם חלטורה כדוגמן ערום. האומנים מרוצים וגם אני, אבל זה רק פעם ב… אומנים תפרנים, אין מה לעשות…

בחורה (מחייכת) – אני דווקא יכולה לחשוב על כמה אפשרויות… מה, הוא כל הזמן עומד?

סטיר – כן – מושך את הזין למטה וכשעוזב אותו חוזר כמו קפיץ לעמוד- , כל הזמן.

בחורה – וואלה… נעשה חם פה, לא? בוא נישב קצת בחוץ…

סטיר – אני לא יודע, המנהל לא אוהב…

בחורה (תופסת אותו מהזין ומושכת אותו לכיוון היציאה) – חאלס עם המנהל הזה, ממילא אין לך עתיד כאן…

סצנה שנייה

בחורה וסטיר יושבים בין שיחים צפופים בגינת בית המלון. חשוך, שקט, והם לבד.

בחורה – אתה לא חושב להתחתן?

סטיר (מחייך) – אני קצת זקן בשביל זה…

בחורה (מופתעת) – למה, בן כמה אתה?

סטיר – לא יודע בדיוק, יותר מאלפיים בטוח.

בחורה – מה???

סטיר (מסתכל אליה בסקרנות לתגובתה) – אני יווני, מיוון העתיקה.

בחורה (חושבת כמה רגעים ושואלת) – ויש עוד כמוך?

סטיר – האמת אני לא יודע. לא נשארנו הרבה. הנימפות, את יודעת.

בחורה – הנימפות?

סטיר – אלה שנהגנו לרדוף ולאנוס ביערות. נוקמות בנו. מחסלות אותנו אחד אחד.

בחורה (מלטפת את פניו) – זה נורא!

סטיר (בעצב) – כן.

נעשה שקט לכמה רגעים. בחורה בוחנת את הזין בסקרנות.

בחורה – אפשר לגעת?

סטיר – בטח.

בחורה מושיטה יד ונוגעת בעדינות. סטיר נאנח. בחורה ממשיכה ללטף ומקרבת את פניה. סטיר נשכב אחורה, נשען על המרפקים. בחורה משחקת בלשונה בעטרה. סטיר שוכב על הגב, מתמסר לחושים. בחורה רוכבת על סטיר, תופסת בידה את איברו ומכניסה לתוכה. היא מחליקה לכל אורכו ואוחזת בו בחוזקה בשרירי הנרתיק.

בחורה (צועקת, ביוונית עתיקה) – בואו, תפסתי אותו!

מיד נשמעים קולות צהלה ועוד שלוש נימפות מגיחות מבין השיחים, רצות אל סטיר שלא יכול להשתחרר מאחיזת בחורה. הנימפות מכות ובועטות בו וכשהוא עמום, מושכות אותו אל היער הקרוב.

נימפות וסטיר , William Bouguereau, 1873

ואני מתכבד להזמין למיזם את אנני ואת מיטל הצעירה והחכמה. אנא קראו על המיזם כאן.

בתמצות, אלה ההנחיות של נתי:

התסריט ייכתב על ידכם – בצורה הבאה – המבוססת על “השרביטים” – (תרגום למי שלא חי את הבלוגוספרה – מדובר במשחק שרשרת כמו “החבילה” למשל – כל בלוגר כותב משהו ומעביר את ה”שרביט” הלאה. מין מרוץ שליחים של טקסטים באותו נושא.

לפרוייקט הסרט של הרשת, כתבו המשך לסיפור שכתבתי: אחד הגיבורים של הסיפור ממשיך לדייט אחר, או אם אתם לא מתחברים לדמויות שלי – כתבו דייט חדש לחלוטין.

תהיות על אומנות ושיווק

על פי הדיון המעניין הזה אצל נתי, אומנות ושיווק עיסוקים מנוגדים הם.

נקודת המוצא של איש השיווק הוא איתור צורך, קיים או פוטנציאלי, באוכלוסיית היעד שלו.

נקודת המוצא של האומן הוא צורכו שלו להביע את עצמו.

איש שיווק שיפעל כאומן סיכוייו קלושים.

אומן שיפעל כאיש שיווק יסרס יצירתו בטרם נולדה.

מעטים האנשים שבורכו בנטיות אומנותיות ושיווקיות יחד. אך גם מי שזכה, יפעל למעשה בתפקידים שונים בשלבים שונים. אומן שיוצר מתוך התחשבות במה יתקבל ומה לא יתקבל … כבר אינו אומן אלא יצרן בשוק.

אפשר לקרוא תגר על התפיסה הזו, אם באומנות בכלל עסקינן.

על פיה, כל יצירות הרנסנס ייפסלו כאומנות. אומנים שפעלו מתוך מניעים של מעורבות חברתית, "אומנות מגויסת", בספק יזכו לתואר אומן. וכו'.

דיונים אלה נראים לי נגועים בתפיסה דיכוטומית מדי, אולי נגועה באטומיזם קיצוני ומתעלמת מהעובדה כי אומנות קיימת רק במסגרת תרבות, ותרבות היא אף פעם לא של איש אחד.

ברגע של התבוננות אני נוטה לחשוב שאלה אינם אלא פחדים של מי שטרם השלים עבודתו.

המעבר מאותו רגע של השראה ראשונית אל הספר במדפי החנויות , הסרט בבתי הקולנוע, הציור בקיר של צרכן אומנות וכו' נראה כל כך מורכב ומסובך שאין מנוס מלחשוש לגורל הרצון שמלבלב.

מה אם כן?

לשכוח מזה. פשוט ליצור. לכתוב את הרומן, את התסריט, לצייר את התמונה, לעסוק במעשה היצירה. על חשבונך. זאת תרומתך. במונחים כלכליים, זאת השקעתך.

כשהיצירה תעמוד על רגליה ותאמין בה, אז תצא כאריה לשווקה. עכשיו תשכח. עכשיו תיצור.

ארבעת הסודות שיהפכו עולמות

אחרי ששחררתי את הסוד הכבד הראשון וקראתי וידויים מהחבר'ה הכול נראה יותר פשוט והחיים קלים, הנה ארבעת הסודות הגורלים:

2. אני רוכב אופניים מושבע. כמעט ולא משתמש בכלי תחבורה אחר, ובירושלים זה לא כ"כ פשוט למי שלא רגיל להרים, לרוח ולגשם…

3. אני לא משתמש בקסדה. מה זה לא משתמש, שונא קסדות. חוסם לי ת'שכל.

4. למדתי איך לתחזק אופניים מא' ועד ת'. אחרי כמה זוגות, אני מוכן לנסח את הכלל הראשון לשמירה נכונה על האופניים: תקנה מנעול.

5. וכדי לגוון ובהשראת נתי, אספר שכבר שנים אני משתמש ב-אי צ'ינג (ספר התמורות) כשאני קצת מבולבל. זהו ספר מעצים מאוד ואחרי שאני מתייעץ איתו אני מבולבל לגמרי.

הנה תמונה של האופניים שלי. ממש מרוצה מהם.

 

ואני מעביר את הלפיד לאלעד, ליאור, דחליל ואורית .

סוד 1 – מיניות חייתית

אתון תייגה אותי אבל אני לא מסוגל לספר חמישה סודות בבת אחת. יותר מדי. אז אספר אותם אחד אחד. זה הראשון. עוד לא סיפרתי אותו לאף אחד.

מוש-מוש הייתה בת חודש כשלקחתי אותה. חתולת רחוב יפיפייה, מן העידית שבאותו זן. במשך כחצי שנה שיחקנו והתחברנו חיבור עמוק. דרך המשחקים וכלל האינטראקציות בינינו למדתי להרגיש את רצונותיה והיא את שלי, אותה תקשורת לא מילולית, זריזה וחסרת מחיצות שמתפתחת בין בני אדם ובעלי חיים אוהבים.

הייתה גם אינטימיות בינינו. היא אהבה להצטרך אליי למיטה, לשכב על גופי וללחוץ לסירוגין עם רגליה הקדמיות תוך שהיא שורטת קלות ונוהמת. אותה התנהגות אינסטינקטיבית שבה גורי חתולים מגרים את שד אימם. אני מצדי הייתי מלטף אותה, מגרד אותה בעדינות או מכסה אותה בידיי.

גם כשנ', חברתי דאז, הייתה אצלי, נהגה מוש-מוש להצטרף אלינו. נ' ומוש-מוש קלטו זו את זו מדוייק.

לאחר אותם חורף וסתיו חמים וביתיים, כדרכו של עולם הגיע האביב. הכול פרח סביבי, גם מוש-מוש.

שימחה חדשה הרגשתי בה. בעניין ובערנות סוקרת את הגינה הקטנה שבכניסה לדירתי, משתלבת עם יתר החתולים, פנייה לחיים.

לא לקח לי הרבה זמן להבין שמתקרבת תקופת הייחום, ועליי להחליט מה לעשות. לא הייתי מוכן לעקר אותה בשום פנים ואופן. אבל גם, לא יכולתי להרשות לעצמי לדאוג לעוד גורים.

החלטתי שעד שתעבור תקופת הייחום, מוש-מוש לא תצא מהבית. אכזרי ככל שהדבר נשמע , זאת הייתה האופציה הפחות רעה מכולן.

לא נראה לי שמוש-מוש הבינה למה לא נתתי לה לצאת יותר.

אבל אולי כן.

היה זה ליל ירח מלא. נ' נסעה להוריה. היינו לבד בבית, מוש-מוש ואני.

כשהלכתי לישון מוש-מוש באה למיטה והחלה בנהמה, בלחיצות ושריטות עדינות. חייכתי וליטפתי אותה.

אלא שהפעם מוש-מוש כיוונה את גופה כך שייווצר מגע בין ידי לאיבר מינה. נדהמתי. היא השתפשפה בידי וכשהיה נוצר מגע עם איבר מינה כמו בעטה קלות אחורה, בתנועה דומה לזאת בה חתולים מכסים את צרכיהם.

אט אט החלתי להרגיש בתשוקתה. המילה תשוקה מורכבת מדי. כל המילים פה מורכבות מדי. מה שהרגשתי בויברציות גופה, בחום היוצא ממנה, בחשיפה של איבר מינה הזעיר, היה דומה יותר לגל ים סוער, לשמש מדברית על גופך הערום בצהרי היום, לקור חודר באמצע ליל חורף בחורשה ירושלמית.

לפתע, מכה אדירה של אנרגיה ירדה לאשכיי. שכלי עצר. רק חשתי ונשמתי. הסתכלתי אל עיניי מוש-מוש שהחזירה לי מבט בעוצמה.

חשתי איך הזין שלי גדל ומזדקף. עיני מוש-מוש נעוצות בשלי. עיניי בשלה. הזקפה ממשיכה לגדול בעוד מוש-מוש נוהמת בחוזקה.

השתחררתי ממבטה. שכלי חזר אליי, סידר את העולם.

הבנתי שבאופן טבעי וישיר ביותר, מוש-מוש הסבירה לי מה עובר עליה. העבירה לי את תחושותיה כפי שהן. גרמה לי להרגיש אותן.

הרי תמיד היה כך בינינו.

חוזר להביט בה, תופס אותה בידיים וקם. פוסע איתה לדלת הכניסה. מניח אותה על הרצפה.

פותח את הדלת.

מוש-מוש משתעה שנייה ובשנייה הבאה היא מחוץ למפתן הדלת, נעמדת בפתח הבית, מרחרחת את הסביבה. אני יוצא אחריה. חש בתנועה מסביב לגינה. קולט ברק של עיניי חתול. מסתכל אל מוש-מוש. שוב סביב. נהנה מנשימה עמוקה של אוויר ליל האביב. נכנס הביתה. סוגר את הדלת. נשאר עם עצמי.

צוחק על החלטות שכלי.

רואה בעיניי לבי את מוש-מוש ועניים בורקות סביבה.

מחייך.

שוכב.

ונרדם.

ואני מעביר את הלפיד הראשון לתותית בפריפריה.

 

 

לא מוש-מוש, אבל דומה לה.

המציאות אליבא דה-מראית עין

אולי כי יצא לי יום חופשי ואולי כי אני פשוט אוהב את בלוגיה הזאת ותושביה ובלי ספק בגלל שניהם, כל משפט שאני קורא עושה לי חשק לכתוב עליו.

אחד המשפטים הוא זה, מאת שין:

"ולעניות דעתי, החברה היא קודם כל אנחנו. החברה מורכבת מיחידים."

ולא היא. לכל הפחות, לא ממצה.

ישנו מושג, אם אני לא טועה בפילוסופיה של המדע: תכונות אמרגנטיות(emergent properties) .

הרעיון הוא זה: ככל שרמת ההתהוות (או ההפשטה, אם אנו מדברים בהקשר תיאורטי) נעשית מורכבת יותר, מופיעות, ברמה העליונה, תכונות חדשות שהן אופייניות לה ולא ניתנות לרדוקציה לרמה תחתיה.

תחשבו על פיזיקה, כימיה, כימיה אורגנית וכן הלאה. תחשבו על הגרסאות ההולכות ומתפתחות בתורת ה-strings בפיזיקה תיאורטית. תחשבו על האדם: האם ניתן להבין אותו במערכת מושגית פיזיולוגית בלבד…

במילים אחרות: המכלל הוא יותר מסה"כ הרכיבים שמרכיבים אותו.

כנ"ל החברה.

מעבר ליחידים המרכיבים אותה, חברה מפתחת ישויות ייחודיות לה. מוסדות, למשל.

למוסדות חיים ואינרציה משלהם, ומשך קיומם משתרע לרוב על כמה דורות. לפעמים עשרות. לפעמים מאות.

היחיד נולד אל תוך חברה קיימת ומעוצב, על ידי תהליך של חיברות מתמשך והולך, לתאום את המוסדות החברתיים כך שתפיסותיו, דפוסיו הרגשיים וסך אישיותו, יזינו ויזדקקו לחברה בתהליך של איזון חוזר בלתי פוסק.

האם ניתן להשתחרר מחבלי טבור אלה?

כפי שאתון כותבת ושין מצטט:

“כדי להיות חופשיים ובלתי צפויים אנחנו אמורים להשתחרר מכל מה שבונה את הזהות שלנו – הדעות שלנו, האמונות שלנו, מה שאנחנו אוהבים ושונאים. לשחרר את האחיזה מכל מה שבונה את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. עד אז – נמשיך להיות הבובות המכאניות שאנחנו.”

אלא שלדעת שין ורובנו, המצב הוא זה:

"כל כך נכון, אני אומר לעצמי. בובות מכאניות שמנסות להגיע לקפיץ שתקוע להן בגב ולשבור אותו כדי להיות חופשיות. איך אפשר להשתחרר מהזהות הזו? הרי למראית עין, זה כל מה שיש לי".

עיין היטב: למראית עין.

יש יחידים שתוך שימוש בטכניקות התבוננות מצליחים לגעת באני שמעבר להתניות החברתיות.

זוהי המשמעות של המשפטים האלה של לאו צה (בפרק 48 בטאו טה צ'ינג):

"אדם הידע שואף ללמוד כל יום דבר, אדם הטאו שואף לשכוח כל יום דבר".

Unlearn היא התרגום האנגלי, ולא "לשכוח", אלא שלשכחה אני משריין מקום בפוסט עתידי, מתי שהוא, על ניטשה.

למעשה, ההארה הנחשקת בהינדואיזם, בבודהיזם ובשאר תורות השחרור אינה אלא זה, מנוסח בוואריאציות שונות (ומוצלחות מהפשטנית שאני מציג כאן).

ולמה כל כך חשוב, למה כל כך הרבה אנשים במשך כל כך הרבה דורות הלכו והולכים בדרך הזו?

כי משהו לא לגמרי מסתדר לנו עם המציאות אליבא דה-מראית עין.

תני לו לבוא, תני לו ללכת

(לפני)

אחד המחסומים הגדולים בחיי אהבה היא הנטייה להיאחז. בכך שאנו נדבקות לשני, אנו מונעות מהחופש שבאהבה להתעורר מעצמו. כשמישהו בא לחייך (או ליומך) תרגלי לאפשר לו לבוא. תקבלי את פניו בברכה, לא משנה מי הוא. תיהני ממה שהוא מביא עמו.

כשהגיע הזמן לאדם ללכת, תרגלי לשחרר אותו. אל תהפכי את עזיבתו לחוויית דחייה, אבדה או נטישה. תביני שעזיבתו לא קשורה אלייך. פשוט הגיע הזמן שהוא ילך.

תיישמי את זה גם על עצמך. תני לעצמך לבוא וללכת בחופשיות בחיים, בלי לקשור את עצמך בחבלים מיותרים. ככל שאנו מאפשרות יותר חופש לאחרים ולעצמנו, כך יותר קל לנו להתאהב.

Rikka Ayasaki, Jeunesse

(המשך)

חברה עייפה

מאז פתחתי את הבסטות בבלוגלי אין מצב שמהלך יומי לא יכלול כניסה לכפר לראות מה שלומם של שכניי האינטרנטיים. סוג של אהבה שבטית, רחוקה מן הביקורתיות השכלית הנוברת ובוררת.

אלא שהבוקר שטף של רשימות ותגובות, וכותרת בלוג אחת לפחות, התלכדו לכדי יצירת אסוציאציה חולפת זריזה, כזו שמתקבלת מהסתכלות פריפרית, משנית לכאורה , אל תוך שלוש אותיות אלה: CFS.

CFS הם ראשי תיבות של Chronic Fatigue Syndrome. זאת מחלה המתויגת כאידיופאטית (idiopathic), ז"א שהיא ספונטאנית (חה!) או שלא יודעים מאיפה זה בא לנו.

או קיי, אז CFS כוללת כל מיני סימפטומים שלא כולם משתקפים באותן הרשימות והתגובות, יוצא אם כן שמוגזם לדבר על תופעה מגפתית הפוקדת את נושאי אהבתי הכפרית. אולי סוג של Mild CFS?

גם לא. כנראה שזאת הייתה הדרך הקצרה ביותר בה תת המודע שלי מצא לנכון לשגר לי תמונת מצב. אולי בגלל מטופלת אחת. יכול להיות. סטייה מקצועית.

אבל הכיוון ברור. במילים פשוטות, החבר'ה נראים עייפים. כלכלן ולוטה מבקשים לנוח, והרי רק עכשיו קמו לחיים הבוגרים, האתון העיוורת ממתנת עקשנות, מסגלת לעצמה עדשות מגע ומפנטזת לחגוג על פירות עמלו של בן זוגה, מרג' מנתבת את הגאוניות ההיפראקטיבית שלה לטיפוח בריחות מן המסד (ואולי לציד רואה חשבון שרירן שנשמע אחלה אבל למה אני שומע איזה למה מוסווה כל פעם שהיא מדברת עליו?… סקפטיות?) ושין חברי המעודן, שאילולי J.S. Mill הייתי מייחס לו באחת את ההבחנה בין self regarding ו-others regarding acts, מבטל באלגנטיות רטורית נון-קונפורמיות כקונפורמיות אופנתית, תוך ריקון המושג ממשמעותו המשתנה ככל שמתגבשות מוסכמות. רק נתי נשאר מתלהב. הוא כנראה באמת עושה מה שהוא רוצה.

כי יש הסברים רבים לעייפות. אבל זה שנראה לי שולתתת!!!111 הוא הויתור על האמת שבי.

לשחק באהבה

(לפני)

כל כך הרבה אנשים מתלוננים שאין להם אהבה. הסיבה לכך יכולה להיות מאוד פשוטה. הם כל כך עסוקים בלשחק תפקידים ומשחקים שבן הזוג לא מצליח אף פעם לדעת מי הם באמת. שימי לב לתפקידים (או משחקים) שאת משחקת ביחסים, והן לאיזה תפקידים את דורשת שהאחרים ישחקו. תיראי אם את מאוהבת באדם או בתפקיד שהוא משחק עכשיו. תהפכי את התפקידים לזמן מה. תנסי לשחק תפקידים שונים. תנסי להיות עם מישהו שמשחק תפקידים שאת לא רגילה להם.

כעת, שימי לב להבדל בין מה שאת והתפקידים שאת משחקת. תני לתפקידים להעלם ותהי רק את. מי שאנחנו באמת תמיד יפה ומזמין אהבה. התפקידים הם אלה שמפריעים.

Rikka Ayasaki, Printemps

(המשך)