זן ואומנות ההתאהבות

גלשתי וחיפשתי מקורות מעניינים לבלוג שלי באנגלית, ופתאום מצאתי את זה. מיד הרגשתי שהוא כתוב בלשון נקבה ושהוא מתנה יפה להביא הביתה, זאת אומרת לאמזונות של בלוגלי.

אז הנה המתנה שתתחלק לכמה מסירות כיפיות קטנות. תתכרבלו ותיהנו. והיה ובמקרה אתה גבר, אל תבוש, תתכרבל עם הבנות.

"כאשר מאוהבים לא מחפשים משמעות לחיים" – אושו

אנו אמורות לחיות חיים של אהבה. כשאנו לא מאוהבות, משהו לא נכון קורה. ועם זאת, יש אנשים שלא משנה כמה הם מוצלחים במישורים אחרים בחיים, הם לא מאמינים שאפשר להגיע לאותה הצלחה באהבה. הם אומרים לעצמם שצריך "להיות מציאותיים". "להיות מציאותיים בנוגע ליחסים" נראה הדבר הטבעי ככל שאנחנו "מתבגרות" ומוותרות על פנטזיות, שגעונות וחלומות ילדות. למעשה, דבר לא היה יכול להיות רחוק מן הטבעי. להיות מאוהבת הוא הדבר הכי בוגר ומציאותי שאת יכולה לעשות. זה מעצים את חייך, ממלא אותך בחיוביות, יוצר נדיבות והופך כל רגע ליפהפה. הגוף מתרפא, הלב שמח. השאלה האמיתית היא: למה אנחנו לא מאוהבות כל הזמן? איך אנחנו יכולות ללמוד להתאהב בחיים בכללותם?

עולם הזן שופע הדרכות ותרגולים המאפשרים לנו לפתוח את הלב, לטהר את החשיבה ולהפוך להיות נוכחות, להיות מי שאנחנו באמת, מסוגלות לגלות את הסוד הנפלא של התאהבות בחיים בכללותם. כפי שמורה זן גדול אמר:

כשאין מחשבות מיותרות, כל יום הוא יום טוב – אומון

הנה כמה הנחיות מעולם הזן. התרגילים הבאים יראו לנו איך להפוך את אדמת חיינו, לנקות את גינותינו מעשבים שוטים ולהיות מוכנות להרגיש אהבה איפה שאנחנו. כפי שתרגול הזן מזכיר לנו – "פתח הכניסה היא בדיוק איפה שאת."

Rikka Ayasaki, Fascination

(המשך)

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה אהבה, זן | 2 תגובות

החפצת העצמי

הפוסט הזה של לוטה בערפל, בצירוף התגובות לפוסט הזה של האתון העיוורת שמדברות על סימון דה בובואר, הזכירו לי את מי שהיה בן זוגה של האחרונה (בזוגיות פתוחה ואמיצה באמצע המאה שעברה), ג'אן פול סארטר.

בעצם, הזכירו לי כתב אחד של סארטר. פחות מזה. מושג אחד.

La chosification de soi même

למעט המילה chosification, המשפט שלי. לא זכור לי המקור. האם מתוך "היש והאין" (L'Etre et le Néant)? למזלי מהחובות האקדמיות התפטרתי מזמן ואלא אם כן מישהו יתעקש על ציון המקור אני פוטר את עצמי כאן מן הטרחה.

באותו קטע סארטר מתאר מלצר. מלצר צרפתי. לא סתם סטודנט או אחד שממלצר בין לבין, אלא מקצוען. אחד שלמד היטב את תנועותיו, את חיוכו, את נימות קולו – את מלאכתו.

המלצר מתנהג כמו רובוט, סרטר מתבונן בו ואגב מראהו הוגה את המושג שיישאר בזכרוני, אולי במעט עיבוד אישי:

החפצת העצמי.

להפוך את עצמי לחפץ.

הטבעתו של סארטר את המונח chosification מאושרת. יכול היה לפספס במעט ולהוסיף עוד רובד משמעות לאובייקטיביזציה למשל. אבל יש בהחפצה קונוטציה של הפחתת ערך – מאנושי לחפץ – שהיא מהותית.

לוטה (שמשמשת כאן דמות ולא האישה השלמה שהיא באמת), מבקשת לאמץ זהות מקצועית. למעשה לא ברור אם הצורך הוא שלה או של "הפולניות", אותן סוכנות חיברות הסובבות אותה ושמשום מה זוכות להעצמה בתפיסתה של לוטה, עד שדעתן חשובה לה. אלה, "הפולניות", מבקשות מלוטה הגדרה עצמית, מקצוע ברור, תנועות רובוטיות שקל לתייג. הן דורשות מלוטה להפוך לאדם צפוי.

הסביבה תובעת מאתנו להיות צפויים. שבלונים ככל האפשר. נוח לה יותר. קל לה יותר. מפחיד פחות.

בתהליך שלא הזמן להסבירו אנו הולכים ומפנימים את התביעה, הופכים אותה לשלנו, ופותחים במאמצי הרדוקציה העצמית. מחפשים את אותו הלבוש, ההצגה העצמית של הופמן (הסוציולוג, לא הבלוגר שלנו), שאנו כביכול נועדנו להיות.

אם אימצנו לבוש כזה, נהיה איתו מאושרים יום, שבוע, אולי תקופה ארוכה יותר. בדרך כלל הוא לא יישאר קבוע. הוא יתפתח בדמיוננו, ישנה צורה, יילך ויידמה למשהו אחר, משהו שאנחנו באמת רוצים אך לא נמצא בתפריט "הפולניות".

וכך נמדוד ונוריד לבושים עד שיום אחד נתעורר מן הסיוט ונבין שאנו טרנסצנדנטיים לכל החפצה, שלא נוכל לצמצם את עצמנו לבובה מותאמת סביבה, שאין לנו ברירה אלא להיות בשלמות כל מה שאנחנו. בלתי צפויים. חופשיים כאלה. ערומים. לגמרי אנושיים.

לא חפץ.

פורסם בקטגוריה פילוסופיה | 20 תגובות

ומרג’ לא כתבה

קם והאף סתום וכואב כל הגוף. לעבודה הודעתי אבל ב-10 התקשרה ט' שהגב שלה תפוס כמו קרש, בקשה, היום, אפילו מאוחר, אז שיהיה ב-8 בתקווה שעד אז… וש' שאמא שלו מחכה והקטע המשפטי שעוד לא נגעתי בו והצ'קים להפקדה בלוח שבועיים והכלים בכיור נערמים חופשי והבגדים בכל מקום מה נקי ומה מלוכלך פה והניירת שזורה בהם יפה יפה ומרג' לא כתבה.

-מה, מרג' לא כתבה?

-לא.

-איזה באסה!

פורסם בקטגוריה כללי | 6 תגובות

מוות ופופולאריות של בלוגר

אני קורא בבלוג של עידית צחקוקים תוהים על מה יהיה אם בלוגר ימות – איך ייוודע הדבר למבקרים בבלוג?

והנה זה לא מצב היפותטי. הדבר קרה לפני שנתיים: בחור ממוצא סיני בן 18, מספר בבלוג שלו על ביקור לא צפוי של האקס של אחותו. בזמן שהוא כותב את הפוסט, האקס מסתובב בבית.

האורח (הלא ממש רצוי כפי שאפשר להבין מהכתוב) תכנן לרצוח את אחותו וגם את Simon על מנת לא להשאיר עדים. ואכן רצח.

המשטרה הצליחה לפענח את אשר אירע אך ורק בזכות הפוסט.

מאז, נוספו לבלוג 4213 תגובות.

פורסם בקטגוריה בלוגוספרה | 7 תגובות

קידומה הפתאומי של קרן טומפסון

שש בערב במשרדי אי-ביי בלונדון. קרן טומפסון סיימה זה עתה לעשן ג'וינט במחבוא ועכשיו משחקת סוליטייר במסך הענק. היא רצתה להיות סופרת, אבל הגורל הפך אותה לכתבת בפורטל מכירות פומביות. החיים, לפעמים, חרא. עכשיו קרן מבלה את שעות אחר הצהריים בלא מעש, לפעמים מאוננת בשירותי הנכים, לפעמים לא, אך עד סוף היום כותבת שלושה שקרים אכילים. עם זאת, מאז שהיא מעשנת, הולכת ומאבדת מגע עם המציאות.

בהתחלה התלהבה מהתפקיד כי הייתה יכולה לעבוד מהבית ולהגיע למשרד רק בימי חמישי, לישיבות צוות השיווק. אבל עכשיו היא צריכה להיות בעבודה שש שעות ביום, להסתכל על הייד פארק מחלונה בקומה השישית, ואף כי המשכורת גדלה היא משועממת מוות. לכן החלה להביא גראס למשרד, כדי שהזמן יעבור טוב יותר. אטי יותר, כן, ומעוות, אבל טוב יותר.

אלא שכרגע קרן בבעיה והיא עדיין לא יודעת. בעוד חמש שניות יופיע הבוס שלה בדלת, סלמן, בחור צעיר ממנה, ממוצא הודי, נחוש בדעתו לפטר אותה. הנה הוא פותח בלי לדפוק. משחיל את הראש בחן. לא נראה כועס, אך גם לא מאושר.

-קרן, אפשר לדבר דקה?

-במשרד שלך?

-לא, כאן זה בסדר– אומר סלמן, ונכנס לחדר, הגוף הארוך אחרי הראש.

סלמן בן 24 והוא מאותם הבוסים שלא משתמשים באינטרקום, בעניבה או בפדנטיות. הוא מודרני וידידותי: לפעמים שולח מיילים לעובדים שלו עם דברים מצחיקים ב-pps. אבל הוא גם נחוש בהחלטותיו, קצת קיצוני, וקוסם בשיווק בעלות אפס. הוא גילה, לפני שלוש שנים מבלי להתכוון, שהפרסום הטוב ביותר לאי-ביי הוא שליחת הודעות שקריות לתקשורת. אז היה סתם עובד, מאז הפך לבוס. המשכורת שלו עלתה שמונה פעמים בשנתיים.

-מה הזבל הזה, קרן –אומר סלמן עם דף מודפס ביד. -הקמפיין שביקשת אתמול. יש בעיה?

בקמפיין שסלמן ביקש הייתה דרישה אחת: שהאנשים יאמינו שלקנות באי-ביי זה קל, נורא קל, משחק ילדים.

-אם יש בעיה? בטח יש בעיה. הזבל הזה עבר את הסינון הפנימי ועכשיו נמצא בכל סוכנויות החדשות.

קרן לא זוכרת מה היא כתבה אתמול כי הייתה מסוממת. רק יודעת שהיה מאוחר מאוד, שנשארה עד שמונה עם הוורד ריק וששלחה הודעה לאירופ פרס כי נראתה לה מצחיקה. שלחה וזהו, כמו טירונית. עכשיו מסמיקה מבושה.

-אין לך מושג על מה אני מדבר, נכון? –מנחש סלמן –את לא יודעת מה כתבת, לא זוכרת מתי שלחת ולמה. לפחות את יודעת מי אני?

קרן בוכה עכשיו. קול לא נשמע ממנה, רק הפנים מתעוותות והקמטים מתרבים. רוצה להסתיר את המבע המגוחך עם הידיים אבל לא יכולה כי ביד אחת, מתחת לשולחן הכתיבה, היא מחזיקה בג'וינט הדלוק למחצה.

סלמן קורא בקול רם מה שקרן כתבה:

-"ג'אק ניל, ילד אנגלי בן שלוש" – מדגיש בגיחוך את גיל הילד – "קנה רכב בשווי 17,200 דולר במכרז של אי-ביי. ההורים לא סגרו את החלון, הילד ישב מול המחשב וכשהקליק עם העכבר קנה ניסן פיגרו ורודה".

קרן, באופן לא צפוי, מתחילה לצחוק כאילו נטרפה דעתה. לא ברור אם בגלל הגראס או העצבים, היא אפילו לא יודעת איך אפשר לבכות ולצחוק בו בזמן, אבל צוחקת בקול רועש וחותך, קלה קלה קלה, כמו שטרקטור היה צוחק לו יכול היה לשמוח על משהו.

-ורודה? – גוערת קרן באמצע הצחוק – איך יכולתי לכתוב שהמכונית ורודה?סלמן, לעומתה, שומר על ארשת פנים נבוכה.

-את מפוטרת, אני מצטער-אומר בלי להרים את הקול, והמשפט מפסיק אוטומטי את צחוקה של קרן. שקט שורר בחדר. הבחורה, שכיווץ הלסת עוד מהדהד בפניה, מישירה מבט אל עיניי הבוס, רצינית, ואז סלמן מוריד עיניים.

צר לי, באמת –אומר הבוס-. אבל הפעם לא אוכל להגן עליך, שחטת את תרנגולת ביצי הזהב, קרן. את יודעת מה יקרה הלילה, כאשר הסוכנויות יראו את הסיפור שלך? את חושבת שמישהו ימשיך להתייחס אלינו ברצינות?

-כתבנו דברים יותר גרועים –אומרת קרן. הסיפור המפגר על הבחורה שהוציאה מכרז על בתוליה, כדור הפנדל של בקהאם שנמכר בשני מיליון… ובלעו הכול.

-בלעו כי זה אפשרי! –צועק עכשיו סלמן – לאידיוטים בעיתונות לא אכפת אם משהו אמיתי או לא, אבל הם צריכים שיהיה אפשרי. אנו חיים מזה. גדלנו תודות לטמטום של האחרים, לא שלנו!

קרן לא חשבה כמוהו. לדעתה, העיתונות הפכה לפרוזה מקובלת על כולם. על העורכים האדישים, על הכתבים העצלנים ובעיקר על הקהל המטומטם. קודם זה היה נכון רק לגבי הצהובונים, אבל עכשיו אפשר למכור חרא עטוף בנייר צלופן גם לעיתונים היוקרתיים. האמת משעממת, חשבה קרן. כפי שהחיים שלי משעממים. הכול משעמם ואנחנו צריכים שיספרו לנו שקרים.

-אני לא חושבת שהסוכנויות יפסלו את הסיפור – אומרת ולוקחת שאכטה מול האף של הבוס-. אם אתה רוצה לפטר אותי אין בעיה, אבל ההודעה מצחיקה וזה מה שחשוב – עוד שאכטה-. הסיפור הזה על הילד בן-שלוש יהיה הלילה בכל התקשורת הדיגיטאלית. ומחר על הדפוס, בפינת החדשות הצבעוניות. רוצה להתערב?

סלמן מחייך.

-שום מדיה רצינית לא תפרגן הפעם, קרן – אומר הבוס-. נהיה שפויים… אם אני צודק, את חותמת על מכתב ההתפטרות שלך ועוזבת בלי לבקש פרוטה.

-ואם לא?

– אם העולם השתגע, אם האנשים יותר מטומטמים ממה שאני יכול לתאר לעצמי, אני מקדם אותך למנהלת שיווק. סיכמנו?

-סיכמנו – אומרת קרן, ולוקחת שאכטה שלישית.עכשיו לילה. כולם בלונדון ישנים למעט, כמובן, עורכי הכתבות שיופיעו מחר בעיתונים. החדשה הכי נפוצה למחרת, בכל העיתונים בעולם, אומרת כך:

ילד בן שלוש רכש מכונית ניסאן ורודה ב-17 אלף דולר באי-ביי

הבוקר קרן טומפסון הגיעה למשרד מוקדם יותר, עם קופסת קרטון גדולה.

הכניסה בזהירות כל הדברים שבמשרד אל תוך הקופסה. התמונה של האקס, העפרונות הצבעוניים, המהדק, שק הגראס שבמגירה השנייה וכמה מחברות ששמרה על השולחן. הנייד לא, כי במשרד החדש בקומה התשיעית יש אחד הרבה יותר טוב.

עולה במעלית ומתארגנת במשרד המבריק. מבעד לחלון אותו הייד פארק, אותם העצים. מניחה כמה דברים על השולחן, רחב יותר ומזכוכית. מרגישה טוב, אבל יודעת שבחלוף הימים שוב יהיה הכול חרא, גדול יותר, עם משכורת טובה יותר. היא רצתה להיות סופרת, אבל הגורל הכריע שתהיה מנהלת שיווק בחברת מכירות פומביות. פותחת את המחשב, מדליקה ג'וינט. כותבת:

"כלב ים ירוק קונה יאכטה באורך שישה מטר תמורת ארבעת אלפים לירות סטרלינג, באי-ביי".

נראית לה כותרת טובה. מאוחר יותר, אחרי הפסקת הצהריים, תחשוב על ההמשך.

 

פוסט זה נכתב במקור בספרדית על ידי הרנן קסיארי, עיתונאי ובלוגר ארגנטיני, בבלוג שלו אורסאי. התרגום חופשי.

פורסם בקטגוריה סיפורים | 8 תגובות